beta

אולי קראו לו תומר

שנת 2000 הייתה שנת הגיוס שלי. אחרי המסלול הרגיל בצינורות המקובלים מצאתי את עצמי מחליף מבטים עם מדריכה אחרת ששירתה איתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר שבחיפה. לא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי מחליף כתובת ועובר לגור יחד איתה בדירתה שבאילת. הנסיעות הארוכות בנות 12 השעות מהבסיס היו עניין של מה בכך אל מול השבתות האילתיות הארוכות והמנומנמות שהעברנו בשמש, בין אם קיץ או חורף, על החוף. לרוב כשראשינו מעורפלים בהמשך למסיבה שהפכה לאפטר פארטי שהפך לישיבה על החוף שהשאירה אותנו מוטלים בדיוק באותו מקום עד הערב, מזמינים את המשך חשקינו ממלצר מזדמן ומשוחרר, שהיינו שמחים, כל אחד מאיתנו להחליף איתו מדים.

לא חלף זמן רב עד שאת המסיבות הראשונות של אותו ערב שישי החלפנו במשמרת בעבודה כזו או אחרת. פעם כמלצרים, או ברמנים, או מאבטחים. כל דבר שיכול היה לשים קצת כסף בכיס שלנו ולאפשר לנו להמשיך מהמשמרת ישירות אל סגנון החיים שאימצנו לעצמנו. היינו צעירים והזמן היה בידינו. צברנו חוויות בין אם רקדנו או הגשנו ובכל מקרה, היינו חלק מהמסיבה וההמולה, בדיוק כמו שרצינו לראות את עצמנו.

זה אולי לא נשמע ככה. אבל בין מסיבה למסיבה תמיד הייתי איש של עקרונות וכשמצאתי דבר מה מפריע לי, התרחקתי ממנו. כך הפסקתי לשמוע את משינה ביום בו גיליתי כי שירים רבים שלהם משוכפלים מצדיקי אומות העולם המוזיקלי. וכך, באותו הערב ההוא, החלטתי להפסיק לשמוע את לב ליבו של הזמר המיינסטרימי הישראלי. אותו זמר שאת הופעתו אבטחנו ועלה על הבמה עמום ממשפרי תודעה והלום מהערצת ההמונים. אותו זמר שכל כך שיכור היה מההיבריס עטוף הבירה והקוק עד שהרשה לעצמו, באקט של הזדמנות של שניה, לרוץ לקדמת הבמה ולהכשיל ברגלו מאבטח אחר, שחלף על פניו בריצה ולפתע מצא את עצמו מתעופף באוויר עד שנחת כשפניו בכורכר הקשה. הוא היה חייל, כמוני. וכמוני הוא שמע את ההמון המשולהב מריע לזמר הנערץ על מעשה האלימות. עד היום אני מבין ולא מבין למה.

באותה שנה נמצא שר בכיר בממשלה אשם בפלילים. הארץ געשה ורעדה כאשר תמונותיו שודרו אל ההמון בעודו מובל אל פתחו של בית הכלא. עבורי הייתה זו הפעם הראשונה בה חזיתי בבית המשפט נלחם, לא מוותר לאדם בעל מעמד, וממצה איתו את מלוא חומרת הדין. או לפחות את רוב חומרת הדין. אשמתו הוכחה בלי כל צל של ספק ועדיין היו צאן מרעיתו מריעים לו בפתחים ומזמרים לו מזמורים. "הוא זכאי" הם שרו. ואני כמו שמעתי את הקהל מריע לאותו זמר בעוד חייל-מאבטח לא מוכר, מתרסק אל אבני הכורכר שבתורן חותכות חתכים מגואלי דם בפרצופו.

השתחררתי. מהחברה נפרדתי שנים קודם ויחד איתה גם אילת נשארה כזכרון מתוק מאחור. חיי החוף נעקרו אל הקיבוץ והבטלה ליוותה אותי, יחד עם השקט האופייני לה, אל דירת שני החדרים הקטנה שלי. לפחות עד שהסתיים מענק השחרור. ומשם, עבודה וחוסר בהירות. התקדמות אל מסלול בלתי מוגדר של כלום. צעידה במקום. עקרונותיי עדיין עימי. מתעקש שלא לזמזם את משינה או את הזמר עם הגיטרות מסביב למדורה או בנסיעות הקצרות אל הבארים בהם עבדתי בערים השכנות. נותרתי נער חוף בקיבוץ ממש כמו שהייתי קיבוצניק על אותו החוף. והייתי שמח. השר הוחלף בשר אחר ומושך החוטים במפלגה נותר אותו מושך. החלפת המסכה עבורו הייתה עניין של מה בכך, מן הסתם צפה את הבאות וידע בדיוק לאן נושבת הרוח בין אם הוא יושב על כיסא עור הצבי או אחד מקרואיו.

השנים עברו והחוויות הותירו קמטים בצידי עיני, כל אימת שחייכתי יכולתי לראות את הקיבוצניק שהייתי, קורץ אליי מזוית עיני. השנים עברו ועם האישה המדהימה ששבתה את חיי עזבתי את הבאר ואפילו הבאתי שניים שלושה ילדים. היא התעקשה שהזמר הוא מוזיקאי יקר ואפילו החזיקה שני דיסקים של משינה. יש שלושה דברים ודאיים בעולם והם מיסים ומוות. ושיש דברים שמיותר להתווכח עליהם עם אישתך. הקוסמוס והמיקרו-קוסמוס של חיי החלו מתערבבים זה בזה. מטרות גדולות עם מטרות קטנות. חיי יום יום והתקדמות לאומית. התקדמות עד כדי כך שאפילו השר, ששוחרר מהכלא ממש לפני כמה שנים רץ באותה רשימה שוב, רגע אחרי שבעזרת המושך שלו בחוטים גלגל מכל המדרגות את ההוא, שבא להחליפו. מי יודע, אולי גם בתחתית המדרגות שלו חיכו אבני הכורכר. אולי אבני החצר.

וביום מן הימים מצאתי את הקיבצוניק שהייתי, ההוא שמעולם לא היה לו כלום היות והכל היה של כולם, קונה בית משלו ומתיישב. רחוק. במקום ירוק, עם גדר קטנה ודשא. ומשכנתא. וריצות אחרי הילדים, וסידורים. עדיין אוהב את האישה, מתעקש להיות אבא לילדים. מנסה לפרנס את כולם בתוך המרוץ הזה ואולי איך שהוא גם לשמור על עקרון, אולי שניים, מבין אלו שפעם החזקתי בנערותי, בעוד אישתי מזמרת את שירי הזמר לילדי. אבני כורכר עוקצות את גשר כף רגלי הרך בעודי מטייל יחף עם הבכור בשדות ואני לא יכול שלא להזכר שוב באותו חייל, אולי היום אבא, בכל פעם שהקטנים מבקשים ממני לשיר להם את שיריו באמבטיה. מנגב ומשכיב אותם ופותח חדשות כדי לקרוא על אותו השר, חדש במשרד ישן, שקיבל כמו במפגיע, אחרי שמעל באמוננו בפעם הראשונה.

אני כבר לא זוכר את שמו של אותו בחור. אולי תומר. אולי אבדו עקרונותיי. אולי אבדו עקרונותינו.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>