beta

אחריות הורית – לדאוג לילדים

לא משנה אם זה לטווח הקצר או הארוך, אם זו החלטה או מקרה ואם נכחת במקום או שלא. כל דבר שקורה לילדים שלך הוא על הכתפיים שלך. לא יודע מה איתכם, אבל לי זה ברור שזה עלי, אחריות הורית, לדאוג לילדים שלי. הלוואי וידעתי בוודאות שאני עושה את זה טוב.

מדרגות הנפילה

מדרגות הנפילה

זה לא משהו שקל לי להגיד. למעשה אני לא מדבר על זה הרבה, או לא מדבר על זה בכלל יהיה יותר נכון לומר. לא כי אני מתבייש, כי אני מפחד. אני מפחד לתת למחשבות האלו ביטוי במציאות, בחיים האמיתיים שלי. איכשהו כל עוד הן רק בתוך הראש שלי, זה מרגיש יותר בסדר. ועדיין. ההתמודדות עם זה לא פשוטה, אז אני פשוט אגיד את זה. אני מפחד. אני מפחד שיקרה משהו לילדים שלי. אני אומר משהו כי אני כנראה מפחד להשתמש במונחים מפורטים יותר, אבל אני לא מתכוון לשריטה באצבע. אני מקווה שאתם עוקבים.

זה לא משהו שמלווה אותי במהלך היום יום כמו איזו מחשבה טורדנית או אובססיה. אבל כזה מבליח, זה נמצא שם כאילו היה תמיד. אתמול התקלחתי (אני עושה את זה על בסיס קבוע), תמיד יש זמן לחשוב במקלחת, להרהר במה שעבר עלייך באותו היום או בכלל. אתמול אריאל התגלגל במדרגות. הוא כבר בן שנה וחצי, הזאטוט הזה, ומטפס את חמשת המדרגות שיש לנו בחצר על בסיס קבוע. אני לא יודע מה בדיוק קרה אתמול, אבל הוא התגלגל.

טוב, זה לא לגמרי נכון. אני יודע בדיוק מה קרה, עמדתי 10 מטרים משם. ראיתי אותו מאבד שיווי משקל ומועד אחורנית. ראיתי אותו נחבט בראשו וממשיך להתגלגל כלפי מטה. ראיתי אותו תוך כדי ריצה אליו. ועדיין, לא הספקתי להגיע. לא קרה כלום. הוא בכה בדיוק שתי דקות ונרגע. אפילו לא חבורה או בליטה. כלום. זה לא שינה את מה שהרגשתי.

הילדים שלי, שלנו חשופים במהלך היום יום לכל כך הרבה סכנות ברורות ומיידיות. זה מה שחשבתי לעצמי במקלחת. את אלו, אנחנו מנסים לסכל, אנחנו מרגישים רע כשאנחנו לא מצליחים, אנחנו נשמרים ומודעים אליהן. לפחות מנסים. רובנו נדהמים כאשר אנחנו רואים אנשים שמסכנים את חיי ילדיהם במודע כאשר הם נוסעים איתם לא חגורים במושב הקידמי, מלמדים אותם לרכב על אופנועים בגיל 6 או מאפשרים להם לחצות כבישים לבד. אבל האמת היא, שחלקנו הגדול מעמיד את ילדינו בסכנה כל יום.

ההבדל הוא שהסכנות שאנחנו נשמרים מהן יותר הן בדרך כלל אלו המידיות. זה לא מפריע לנו להעתר להם פעם אחר פעם כשהם מבקשים עוד שוקולד או מאכל עתיר סוכר אחר. זה לא מפריע להורים מסויימים לעשן על ילדיהם.  זה לא מפריע לחלקנו להעמיס ערימות של שומן על המערכות הקטנות שלהם. למרות שהסכנות ממשיות באותו אופן בדיוק. זה מציק לי. כי גם אני בסטטיסטיקה הזו.

אז נכון שאני מזיז אותם מכל מי שמעשן לידינו. נכון שאני מאפשר רק חטיף מתוק אחד ליום. נכון שאין אצלי שתייה מתוקה אלא רק מים ואם כבר אז רק השוקו החדש של תנובה שיש בו כמה דברים טובים והרבה פחות סוכר (תודה, אפרת, על ההמלצה). נכון שיש אצלי קערת פירות על השולחן ונכון שיש צימוקים ושקדים נגישים ונכון שאנחנו צורכים כמעט אפס מזון מעובד ומוכן מראש בבית. נכון.

פחד

לשחרר ולפחד. צילום: ניקולה

ועדיין. הפחד שיקרה משהו לילדים שלי, משהו שיהיה באחריות או שלא באחריות הישירה משגע אותי. למרות שאני לא באמת יודע, אני מניח שזה משהו שעובר על כל ההורים. מהרגע שנולד לך ועד הרגע שאתה פס מן העולם בעצמך. יש איזה שהוא משהו שמציק לך. פחד. ואני לא יודע איך לפתור אותו, או אם אני בכלל צריך.

בינתיים, אני משתדל לצמצם את הסכנות לטווח הקצר והארוך למינימום האפשרי של שמירה תוך הרצון לאפשר להם לחיות. זה עוזר במשהו. בכל פעם שאני מרגיש ככה והפחד אוחז בי, אני פשוט הולך להסתכל עליהם. גם זה עושה את הכל קצת יותר טוב. אם הם לא ישנים, אז אני גם דורש חיבוק, לא אכפת לי מה הם עושים באותו הרגע. לפעמים גם כשהם כן ישנים.  אני מאחל לעצמי ובכלל, שננצח כולנו את הסטטיסטיקה וששום דבר לא יקרה לילדים שלנו אף פעם. אני חי בלהלהלנד, אני יודע. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לגור בשום מקום אחר.

*אם אתם גם בסרט הזה, או אם יש לכם טיפים בעצמכם על התמודדות עם העניין הזה, יקל עלי לשמוע. מוזמנים להגיב למטה.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>