beta

איך כמעט נפחתי את נשמתי

גם אם מעולם לא ילדה פר סה, היא עדיין מסוגלת להרגיש את תלאות הלידה על בשרה. סבתא נחמה מלווה את ביתה לחדר הלידה ומצליחה להשאר אופטימית עד הסוף למרות הכל.

אחות טיפת חלב

אפשר לומר שלא ממש ילדתי, למרות שאני אמא במשך עשרות שנים. חוויתי צירי לידה איומים (לא היה אז אפידורל), ניסיתי והתאמצתי, ובסוף שתי הבנות נולדו בניתוח קיסרי, כשאני מורדמת לגמרי. אז בעצם, הן נולדו בזמן שישנתי ולא ראיתי אותן אלא לאחר שעות ארוכות כשהתעוררתי מההרדמה. גם בתי הבכורה יפעת ילדה את שני ילדיה בניתוח קיסרי. לכן, כשבתי הצעירה נועה הציעה שאני ואחותה נהיה איתה בחדר הלידה, התלהבנו וחיכינו בקוצר רוח ליום המיוחל.

הכרה חלקית ומעורפלת

ואכן, ביום חורפי וקר בחודש ינואר בשנה שעברה, הוזעקנו לבית החולים והגענו בהמונינו – אני, בעלי, בתי הבכורה, האבא לעתיד וכל משפחתו. אה, כן, וגם היולדת. בעוד אנחנו באנו מצויידים בפעימות לב מואצות ובהיסטריה לא קלה, משפחת מחותנינו הגיעו חמושים במצלמות וחצובות. טוב, הם משפחה של במאים, ולא היה מצב שהאירוע יעבור בלי תיעוד מפורט ומדוקדק. היולדת מצידה שכבה עם צירים, חלשים בינתיים, בשלב זה עוד מתלוצצת עם רופאיה ומחכה לעבור לחדר הלידה. לאחר מספר שעות עברה כל הפמלייה לחדר הלידה: משפחת חתני הקימה עמדת צילום מאולתרת מחוץ לחדר, חתני הקים עמדה בחדר עצמו, ובתי יפעת ואני הקפנו את היולדת, מנסות לשעשע אותה בזמן שהיא מחכה לאפידורל הגואל. אחרי שקיבלה את הזריקה, היא נרגעה קצת ואף החלה לנמנם. השעה היתה כבר אחרי חצות. הבנו שזה הולך להיות לילה ארוך. לאחר דיון קצר, משפחת החתן פרשה לביתה, ובעלי פרש לשינה במכוניתו בחניון בית החולים. אנוכי, בתי וחתני נשארנו עם היולדת, מנסים לנמנם בתורנות על הכיסא היחיד שהיה בחדר. בערך באמצע הלילה הרגשתי שבחילה קשה מציפה אותי, מלווה בטשטוש וחולשה. מידי כשעה יצאתי לנשום אויר קר בחוץ, לאגור כוחות לקראת מה שעוד מצפה לנו.

הבוקר עלה, והביא איתו את כל אלה שישנו בלילה. הם אילתרו ארוחת בוקר קלה וחזרו לעמדות הצילום שהוקמו מחדש. בתוך החדר לא היה הרבה חדש: מיילדות נכנסות ויוצאות, משמרות מתחלפות, ואני שרועה על הכיסא במצב של הכרה חלקית ומעורפלת.

אין לה אלוהים

כעבור כמה זמן (כמה?) הצירים החלו להתגבר ולהיות יותר תכופים וכואבים. דורון חתני, יפעת ואני היינו צוות המעודדים. בעוד הוא מנגב ליולדת את הפנים, אנחנו פצחנו בקריאות עידוד בסגנון "כל הכבוד", "את מעולה", "עוד פוש חזק", ונועה באמת היתה על הכיפאק. היא לחצה והתאמצה, אבל לא התקדמנו הרבה. ואז התחילו צירי הלחץ. היינו בטוחים שתוך דקות התינוקת יוצאת. אז זהו שלא, הקטנה מסרבת בתוקף לצאת. כבר אז היתה לה אג'נדה משלה – היא מחליטה על עצמה. נועה החלה להראות סימני שבירה וקבוצת המעודדים המשיכה במרץ עם קריאות העידוד. בעוד אני התמקמתי למראשות היולדת, יפעת אחותה, שמי שמכיר אותה יודע שאין לה אלוהים, נעמדה מול רגליה הפשוקות של אחותה ודיווחה דיווחים מהשטח: "אני רואה את הראש, יש לה מלא שיער כהה, היא ממש בחוץ".

בדקות הראשונות שלאחר גילוי הראש המבצבץ עוד היינו אופטימיים שאכן זה עומד להסתיים בקרוב. כעבור שלוש שעות של צירי לחץ קשים נהיה לנו כבר יותר קשה לשמור על המורל. אני הייתי על סף איבוד עשתונות – פיסית, נפשית, רגשית, הרגשתי שאני עומדת לאבד את זה. כשהגיע צוות רופאים ובדק את המצב, ההחלטה שהתקבלה היתה לבצע לידת ואקום. נועה כבר היתה ממוטטת, את דורון אני זוכרת במעומעם, ורק את יפעת שמעתי כל הזמן צועקת "רואים את הראש, יש לה מלא שיער…"

,hbueשני ראשים (?)

כשהסיעו את מכונת הואקום לכיוון המיטה, הייתי על סף עילפון. יפעת הציעה שאצא החוצה, אבל אני חשבתי לעצמי, כל כך רצית להיות ברגע הלידה ועכשיו תפרשי? אין מצב. בשארית כוחותיי נעמדתי ליד נועה, מנסה ללטף ולעודד. ניסיון ואקום אחד לא צלח. בניסיון השני נשלפה תינוקת פצפונת בצבע אפור מטאלי עם שני (!) ראשים. היא נראתה כמו עכברה מבוהלת, עם ראש מלא שיער, ועוד ראש קטן משאיבת הואקום. בזמן שהיולדת נתפרה, התקבצנו כולנו לחזות בפלא האנושי הקטן. דורון כבר ביקש שנברר איפה קונים כובע לשני ראשים… הסבירו לנו שלמחרת היא כבר תתהדר בראש אחד בלבד, כמו כולם.

עמדנו כולנו מסביב לתינוקת, עדיין רועדים מהתרגשות (ומדאגה וחולשה ורעב). בקצת הכוח שעוד נשאר בי לחשתי לה: "ברוכה הבאה לעולם ולחיק משפחתנו, מיכאלה".

מיכאלה היום בת שנה ושמונה חודשים, ילדה (עם ראש אחד) מלאת אנרגיות וחינניות בלתי נגמרת, אוהבת אנשים ומאד מצחיקה. וכן, עדיין בעלת אג'נדה משלה.

לא היה לי קל לכתוב את הפוסט הזה. הוא העלה בי זכרונות קשים מיממה שהיתה מאד עוצמתית עבורי. שלא תבינו לא נכון, אני מאושרת שיכולתי לחזות בפלא הלידה, ועוד של הנכדה שלי. עם זאת, אני חושבת שהספיק לי. הודעתי כבר לנועה ודורון שבלידה הבאה אני אחכה מחוץ לדלת. אני פשוט רוצה לתת להם פרטיות, זו חוויה מאד אינטימית וכדאי שהם יהיו אחד עם השנייה לבד ברגעים האלו…

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>