beta

אי אפשר לארח אף אחד בביתך

כשהבית מלא בערימות של באלגן למן הרצפה ועד התקרה והגעת למצב בו אי אפשר לארח אף אחד בביתך, יש שתי אפשרויות – להתחרפן או להתאפס. אפרת לוי, קוראת את הפלייליידי ובוחרת באפשרות השנייה.

איתי, בני האמצעי, זכה לגננת נהדרת, בגן הפרטי בו היה כשהיה קטן. הוא היה ג'ינג'י בן שנתיים, פצצת אנרגיה כתומה, שטיפס וקיפץ ופיזר מכל הבא ליד. רוב הזמן הוא נע כל כך מהר, שהיה קשה לעקוב אחריו אפילו במבט. הוא הפך את הבית לעיי חורבות. הצירוף בין לידתם של שני הבנים תוך שנתיים לבעל בצבא, לעבודה במשרה מלאה, ללימודים מחמש אחה"צ עד 23:00 כמעט כל לילה, לאף עזרה מהמשפחה או חלילה עוזרת בית, הותירו לי שעתיים שינה בלילה במקרה הטוב, והמון עייפות ותסכול. הרווחתי מעט. שכר הלימוד היה גבוה. חיינו ממה שיש. ובבלגאן אדיר.

בלאגן

לכל דבר יש מקום. המקום של העוגה הזו על הרצפה!!

כשהגעתי לאסוף את איתי מהגן, כרגיל באיחור אחרי שפיספסתי את האוטובוס בחזרה מאשדוד, איתי חיכה לי שמח וטוב לב על המגלשה, והגן היה מסודר למופת. חמש דקות אחרי סוף היום. שאלתי את הגננת שלו איך עדת בני שנתיים לא מפרקת את הגן עד היסוד, והיא ענתה לי שכאשר לכל חפץ יש מקום, קל מאוד להשיב כל חפץ למקומו. וכשיש סדר יש ניקיון, כי קל לשטוף ולנקות כשהרצפה פנויה. זה היה השיעור הראשון, ואולי היעיל ביותר, שקיבלתי אי פעם על סדר וניקיון. תודה לגננת תמר.

כאמור, ביתי בשעות אלה היה במצב של בלגאן. לא סתם בלגאן אלא כאוס. כזה שגורם לך להתבייש ברגע שאנשים נכנסים הביתה. הפלייליידי האמריקנית, מרלה סילי, קוראת למצב הזה CHAOS-Can’t Have Anyone Over Syndrome, התסמונת בה אי אפשר לארח אף אחד בביתך. וכך, במקום להפוך למקום נעים ונוח, הבית הפך לכלא, לאוייב, למשהו שיש להשקיע אנרגיה רבה בהסתרתו.

איתי לא אשם בבלגאן, חלילה. הוא ילד נפלא, קרן שמש מפזזת. זכיתי שהוא בחיי. כבר כשאליאב נולד, הבלגאן החל. דיכאון אחרי לידה היא מחלה רצינית. למזלי, לא הייתי מדוכאת במובן הקליני, אבל בהחלט הייתי מדוכדכת. הלוואי ויכולתי לחזור ללידת הילד הראשון עם מה שאני יודעת מהשלישית. קצת אחרי שאליאב נולד הגיע רחוק משפחה לבקר אותי. אף אחד מאיתנו לא חמד במיוחד בחברתה של האחרת והוא הלך כעומת שבא די מהר. בפעם השניה והאחרונה שראיתי אותו, הוא בא לבקר שוב, לא מרצונו הטוב. לפני שפנה ללכת הוא הפטיר "התפוז הזה עוד פה?!?" עיקם את אפו הישר-מדי ועזב. תפוז הצעצוע שאליאב השתמש בו כנשכן היה זרוק מתחת לשולחן האוכל הנטוש בסלון, מביקורו הראשון של היקה-פוץ ועד לביקורו השני והאחרון. לא טיאטאתי מתחת לשולחן ההוא, שכלל לא היה בשימוש, ותפוז הצעצוע נעלם מעיניי. אבל ההשפלה נצרבה בעורי, כמו כתם שמים רבים מתחת לשולחן ההוא לא יכלו למחות.

לאחר שאיתי נולד, יותר מהכל, הייתי הלומת עייפות ועומס. הייתי בודדה ומותשת. איתי סבל מרפלוקס, והקיא כמעט 20 שעות ביממה, והיה לי פעוט בן שנתיים בבית שסבל מאסתמה והכחיל מדי פעם, כשרק ביקורים תכופים במיון ילדים הצליחו להשיב אותו לצבעו הטבעי.

ולכולן סביבי היו אימהות שהגיעו אליהן עם סירי אוכל מבושל. או חמיות שעזרו עם התינוק. או בעל שבישל בלילה כדי שיהיה להן אוכל חם במהלך היום. לי לא היה אף אחד מאלה. אני לא מאשימה,חלילה, אדם יוצר את גורלו, ואני לא מתחרטת או מבקשת שום דבר מאף אחד, אבל אם יש סביבכם יולדת, היא תשמח לכריך וספל תה. אני מבטיחה לכם.

כך או כך, החים המשיכו. אני השתמשתי בכל דרך יצירתית לפגוש אנשים בחוץ ולא בבית הבלגאן שלי, פיניתי ערימות כביסה מהמיטה כדי שיהיה לי איפה לישון והשבתי אותן לשם בבוקר. עד שהגיעה העת למכור את הבית בו גרנו, ולעבור לבית שיכיל שלושה ילדים. עשרה מתווכים הגיעו בשבוע הראשון. כל אחד ואחת מהם אמרו את אותו הדבר בדיוק: יש לכם נכס טוב בשכונה מבוקשת, אבל הבית בלתי-מכיר. חדר שלם היה חדר בלגאן, מהרצפה עד התקרה. את חדר הילדים הפצפון תפסו מיטה ומיטת תינוק ולול שעל אף שלא היה בשימוש הפך למחסן צעוצועים מאובק, החדר שלנו דמה למכבסה בקיבוץ ובסלון עוד היו ארגזים מדירת הרווקים של בעלי, שנים קודם לכן. תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. הייתי בהריון בסיכון, אבל זה היה רגע המפנה בחיים שלי.

מטאטא

with a spoon full of sugar…

את הפלייליידי הכרתי מהטורים המעטים שלה שתורגמו לעיתון "לאשה". אחרי שיצא המתווך העשירי, איחל לי המשך הריון בריא ולא השאיר לי אפילו כרטיס ביקור, נכנסתי ל"אמאזון" והזמנתי את הספר שלה. כשהוא הגיע, קראתי ובכיתי, בכיתי וקראתי. גם היא הגיעה לסדר מתוך מצוקה. היא הפכה לאדם מסודר אחרי משבר אישי שהסתיים באישפוז פסיכיאטרי. אני עצרתי צעד אחד לפני.

אני אישה מאמינה. גם בזה מרלה סילי, הפלייליידי, ואני דומות. שמתי מבטחי בה' ועזרתי לשם לעזור לי. הייתי בשמירת הריון, עם צירים לא פוסקים ובמקום לרחם על עצמי, שינסתי מותניים, בניגוד לכל הוראה רפואית שהיא, והתחלתי להעביר ארגזים, לזרוק-לזרוק-לזרוק, לסדר כונניות, לארוז ולפנות, לשאוב שטיחים ולנקות חלונות, לקרצף את המטבח ולסדר את הארונות. נזכרתי בעצה של הגננת תמר ויצרתי לכל אחד מהדברים אליהם הגעתי מקום. לכל דבר מקום-וכל דבר למקומו. וכך נהייה קל יותר לסדר. מיום ליום נצרכתי לפחות ופחות זמן להגיע למצב שהבית מסודר. פיתחתי שיטה משלי, שהתבססה על האיזורים של הפלייליידי, ושאבתי המון מוטיבציה מההישג. היכולת הזו לקחת צעד אחורה ולהביט בחדר מסודר, בסלון שמריח טוב.

כשהייתי בחודש השמיני להריוני, המתווכים חזרו. הפעם שתיים מהמתווכות נאבקו על בלעדיות לנכס. קיבלתי על מכירת הבית, בסופו של דבר, 200 אלף שקל יותר מההערכה הראשונית של ותיק המתווכים. והייתי גאה בעצמי עד בלי די. את המסע האישי שלי והערך העצמי שהרווחתי, אי אפשר לאמוד בכסף.

את הכלים האלה יישמתי בביתי החדש. הצטרפתי לקבוצת פייסבוק שתרמה לי רבות ותרמתי לה הרבה יותר בחזרה, עד שהבשילה העת לקבוצה משלי. אני, היום, לא "אדם מסודר", אלא אדם שנלחם, יום יום, להפוך את הבית שלו למקום שנעים ונוח בו. למקום מבורך. אני מזמינה את כולכם להצטרף אליי לקבוצה שלי, בה אפרסם משימות יומיות. מניסיוני-אין כח הדומה לכוחה של קהילה!

One Comment

Join the conversation and post a comment.

  1. טלי אופק

    את כלכך כנה. כלכך אמיתי. כלכך מציגה את מה שבלב כולנו. לדעתי לכל אמא צעירה יש התחלה מבולגנת תרתי משמע, עם או בלי עזרה מאמא. הבלאגן הוא בפנים, עם ההסתגלות לחדש. טוב שנפל לנו האסימון. חברים קוראים לי חולת ניקיון. אבל זה לא חולי! זה סדר בראש, סדר בנפש ונעים בלב. ממש ככה. תודה על הפוסט!

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>