beta

אנשים בלי ילדים

הבלוגרית מעיין מליח העלתה פוסט העונה לכותרת "הורים, נמאסתם".

> ימי בר לא נשאר חייב <

אנשים בלי ילדים, אני אוהב אתכם. אתם נפלאים וחכמים, ספונטניים ורגישים, זורמים וחיים טוב. אתם טובים בדיוק כמוני. לעזאזל, אתם טובים יותר ממני. אין לי ספק שאתם אוכלים יותר בריא, עשירים יותר, יש לכם פחות קמטים ושיערות לבנות, אתם הולכים יותר זקוף, יש לכם זיק שובבי בעיניים. באופן כללי אתם יותר מוצלחים מאיתנו, המשריצים.

אה, ואין לכם מושג. אתם פשוט לא מבינים מהחיים שלכם. ואני אומר את זה באהבה רבה. אל תיעלבו לי עכשיו.

איך אפשר להסביר את זה למי שאין לו ילדים?

זה קצת מסובך, וההשוואה לא מושלמת, אבל אם שירתתם בצה"ל נניח, ויש לכם חבר שלא שירת, יכול להיות שתאהבו אותו מאוד, אבל ברור לכם שיש דברים שהוא פשוט לא מבין. או יותר נכון, מבין תיאורטית ולא על בשרו. ואם הוא יספר לכם כמה קשה לו בעבודה / בחיים / במכון כושר, סביר שתחייכו ותהנהנו, אבל מתחת לשפם תמלמלו משהו כמו: מה הוא מבין בכלל על קושי? נכון? מתקרב? בערך?

יש לי חברה טובה שאין לה רישיון נהיגה. מה לעשות, היא גרה בתל אביב, ויש לה כל דבר שהיא צריכה במרחק 5 דקות הליכה. אם אספר לה על הקושי שלי להתנייד בפקקים או למצוא חניה, היא תהנהן בהבנה, כי היא יודעת מה זה להיות בתוך אוטו ולחפש חניה לשווא. כלומר, היא "יודעת", אבל היא לא באמת יודעת. היא מקפידה להשתתף בדלק, ואפילו בחנייה כשצריך. אבל היא לא יודעת מה זה לקום בשש וחצי רק בשביל להעביר את האוטו לחנייה אחרת, היא לא באמת מכירה את הכאב ברגל אחרי פקק, היא לא מכירה את הפחד לחטוף 500 ₪ קנס כי אולי פספסת איזה שלט פצפון, שמתחבא מאחורי עץ ענק. היא לא מכירה את הקנס השנתי הידוע בשם "ביטוח" ואת התענוג הקרוי "טסט".

זה כמו ההבדל בין מי שאכל לחם כל ימיו, למי שגם התנסה באפייה. גם מבקר מוסיקה יכול להיות מאוד מלומד, אבל כל עוד הוא מעולם לא יצר מוסיקה בעצמו, יש נדבך שלם של ידע והבנה שהוא פשוט מפספס. במובן הזה, גם לדודו אהרון יש פור על יואב קוטנר.

הקיצר, הבנתם את הפרינציפ: כשאנחנו מדברים על החיים, יש הבדל מהותי בין מי שיצר חיים ומי שרק חי אותם. ונכון, יש הורים מעפנים ואל-הורים נהדרים. סליחה על הפלצנות, אבל כל נים בחייך משתנה ברגע שיש לך ילד.

לאוויר יש טעם אחר.

לסוף היום יש טעם אחר.

כל סידור קטן בבנק, כזה שפעם לקח 10 דקות, היום דורש היערכות של שעתיים. מישהו חתך אתכם בכביש ואתם מסננים קללה עסיסית? תחשבו שנית. יש אוזניים מאחורה. הולכים לישון ואין לכם כוח לסדר את הסלון? חה. הימים האלה נגמרו.

מכירים את זה שפשוט בא לכם לברוח לשבועיים למדבר, עם אוהל ומוצ'ילה, לעשות מדיטציה ולקחת פסק זמן מהחיים? יופי. אנחנו לא. אנחנו עסוקים מדי. בזמן שאתם מתלבטים לאיזה פסטיבל לנסוע הקיץ, אנחנו משווים מחירים של קוטג' ונוסעים מחוץ לעיר כי בחצי-חינם יש מבצע על קולרבי.

בזמן שאתם משדרגים לאוטו חדש, אנחנו מתקנים את המיטה, מסדרים את הארון, מאבטחים את המדפים ונועלים את המגירות עם כלי הזכוכית. כשאתם מספרים כמה קשה לכם עם הבוס, החבר או החברה, אנחנו רק נזכרים בכמה קשה להיות תקוע בעבודה שאתה לא אוהב (או יותר גרוע, בזוגיות שאתה לא מאושר בה), רק בגלל שאין לך ברירה, כי יש ילדים.

כשאתם מתלבטים איפה לנפוש בסופ"ש, אנחנו מפנטזים על זה שסופסוף נספיק להתמודד עם הר הכביסה שמחכה לנו, ואולי, מי יודע, אולי אפילו נפנק את הבית באיזה ספונג'ה טובה.

מה זה? מה אני שומע שם מאחורה? אני בחרתי בזה? ואללה. כן. אין ספק, שהבחירה לעשות ילדים הייתה מושכלת ויסודית, מאוזנת ושקולה, וידעתי בדיוק למה אני נכנס. ממש. חברים, אני *בחרתי* לעשות תינוקי חמודי. עד כאן נכון. לא היה לי מושג שיום אחד הוא יתחצף ויענה.  לא תכננתי להיות מש"ק נעליים בבוקר ורס"ר שיעורי בית אחה"צ. לא לקחתי בחשבון את הרגל שלו על הראש שלי בשבת בבוקר. לא לקחתי בחשבון שלכל פעולה שלי תהיה השלכה כל כך מיידית וכל כך כבדה, לא שיערתי את גודל המחויבות, לא דמיינתי את המריבות עם בת הזוג, את האילוצים המעצבנים, את העלויות המטורפות. לא דמיינתי שאצטרך לגדל אותו במציאות שונה לחלוטין מזו שבה הוריי גידלו אותי. אז כן, היה אי-שם רגע קטן של "בחירה" (כלומר, היא החליטה שאנחנו בשלים לזה). הוא חלף מזמן, ואין נקודת יציאה.

כשאתם מודאגים מהמצב הביטחוני וזועקים "צריך להיכנס בהם" – אני חושב מי ייכנס.  כשאתם חושבים "נמאס לי מהמקום הזה", אנחנו עסוקים בלגדל את הדור הבא, זה שישמור עליכם ויטפל בכם לעת זקנה. זה שינהל את המדינה בהמשך.

כשהייתי בתיכון, המורה לספורט אמר לי פעם: "אתה יודע מה ההבדל ביני ובינך? אני בגיל שלך כבר הייתי, אתה בגיל שלי לא היית." והוא צדק. והיום אני אומר לך, אחי הצעיר והרווק: אני פעם הייתי אתה. גם אני פעם חשבתי "אוי אוי אוי, אין מצב שאני לובש את החולצה הזו עם הכתם", או "אני חייב להתחיל לאכול יותר דגנים מלאים." או, "אוף, משעמם לי". היום יש לי תשובה ניצחת לדאגות מעין אלו: פחחחחחחחח.

לואיס סי.קיי. אמר את זה יותר טוב ממני:

ולמקרה שמישהו לא הבין את ההומור המריר שלי (ניחוש קל: בטח רווק) – הכול פשוט מקנאה. והכול בסדר, אין חרטות ואין תלונות, רק הוצאת קיטור קלה. אנחנו פשוט מקנאים בחופש שלכם. הנה, הוצאתי את זה. כשאתה הופך להורה, החיים מקבלים עוד מימדים. אתה נכנס למועדון של אנשים שחולקים איתך את ההסכמה שבשתיקה: שום דבר לא באמת חשוב. העבודה, התזה, התחביבים, הסכסוכים הקטנים והגדולים, הפוליטיקה. הכול הצגה, שעשוע חולף. מה שחשוב קורה בבית, אחרי שעות הלימודים.

מה שכן, סדרי העדיפויות משתנים עם בוא הילדים. מה שפעם היה בגדר ייהרג ובל יעבור, היום מסתבר שעובר גם עובר. כי משהו מתייצב בפסיכולוגיה של האדם ברגע שהוא נהיה הורה. תבינו משהו בסיסי: עבור ילד, כל החלטה היא גורלית, עניין של חיים ומוות. אם האורז נגע בטעות בצ'יפס, זה אסון גרעיני. אם הוא קיבל בארוחת הילדים בובה אחרת מזו שחשק בה, סוף העולם הגיע. והילד הזה, שכל פיפס חשוב לו בטירוף, מסתכל עליך וחושב שאתה אלוהים. כל מה שאתה עושה, נדמה בעיניו כחוק טבע, צו עליון, תורה מסיני. כל שטות קטנה יכולה להיות הרת-גורל (או הרת-אסון), ולפני שאתה אדם או מחנך, אתה קודם כל מאבטח. אז אין דבר כזה להיות לא זמין (או לישון עמוק מדי). אתה במשמרת. כל הזמן. כל החיים.

איך אמר סיינפלד? "לעזאזל עם העולם, אני יכול לעשות אנשים בעצמי."

אז אם נדמה לכם שאנחנו מסתובבים בתחושת חשיבות מופרזת, אולי זה המקור. תבינו אותנו. כל הורה בסתר ליבו מחכה למשאית עם המדליות, שאוטוטו צריכה להגיע. וכשמה שמגיע במקום זה עוד חשבון לשלם, אנחנו נאלצים למצוא חיזוקים חיוביים ממקומות אחרים, נגיד מכם. אנחנו יודעים שזה לא יפה להעיר, אבל גם לנו מעירים ואנחנו כבר התרגלנו להתעלם. סליחה. נשתדל להתחשב יותר.

ועכשיו תסלחו לי. בזמן שאתם עוברים לפיג'מה ולשקוע מול התוכנית האהובה עליכם, אני צריך לקום ולנסוע לעוד ישיבת ועד הורים בבית הספר. צחוק צחוק, אבל הפעם זה חשוב: הלילה הולכים להצביע על מתנת סוף שנה למורה למדעים.

אני בעד סט קרמים מללין, אבל יש מצב ששוב נלך על סרוויס מהודר.

וגם, מעייני, יש לך עוד מלא זמן..

מוקדש באהבה למעיין מליח :)

מוקדש באהבה למעיין מליח :)

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>