beta

בלוגים

לפעמים אנחנו נקלעים אל תוך קו המחשבה של אנשים אחרים. בלוגים. הצצה מתמשכת אל תוך הדעות, הרעיונות, המעשים והחלומות של מישהו אחר. והאומץ לחלוק אותם.

יומן אישיבעמוד זה תוכלו לסקור בלוגים שונים המתנהלים באתר אבהות ישראלית. אספנו עבורכם דמויות שונות המייצגות עבורנו את המשפחה הישראלית, או חלקים ממנה (כל אחד וסוג המשפחה שלו אתם יודעים), אמא, אבא, סבא, סבתא וילדים. כל אחד ואחד מהם עוסק בהורות מכיוון או זווית שונה וכולם ביחד מספרים סיפור אחד -סיפור ההורות הישראלית. אתם יותר ממוזמנים לרפרף בין הפוסטים האחרונים או לבחור את הבלוגר או הבלוגרית החביבים עליכם ולקרוא אותו בלבד. תהנו מהנסיעה.

אבא – עמרי אימבר, אבא לשלושה, גיא (2010) ויהלי ואריאל (2013). עוסק בקידום הורות ישראלית בכלל ואבהות בפרט. היה בין מייסדי המיזמים 'שמים את המשפחה במרכז' ו'סופרדאד'. מייסד פרלמנט האבות של Xnet.

לחצו להמשך קריאת הבלוג אבא

תוכנית אב – ימי בר, בן 35, גרוש עם ילד, גר בחיפה, יליד תל-אביב. מלמד פיתוח קול ופעיל חברתי בתחום הדמוקרטיה והכפייה הדתית. בשעות הפנאי: אסטרונאוט חובב, צוללן ברדודים, חופר מנהרות.

לחצו להמשך קריאת הבלוג תוכנית אב

אפיפית – אפרת, בת שלושים, אימא לשלושה וסטודנטית לפסיכולוגיה. נשואה באושר (לצבא) וגרה בצפון הנגב. אוהבת גורי אדם, גורי חתולים, ינשופים, את הצבע הסגול וכל דבר שמכיל שוקולד.

לחצו להמשך קריאת הבלוג של אמא אפרת – אפיפית

לצאת מהמסגרת – שיר מור (שם בדוי), בת נוער יפייפיה ונוצצת שעובדת בעולם הבראנג'ה ככתבת במגזין גדול ומתמודדת עם התהיות היומיומיות של בני נוער, כמו כולם.

לחצו להמשך קריאת הבלוג של הטינאייג'רית שיר – לצאת מהמסגרת

לאחר נישואין של עשרות שנים לעבודה (וגם לבן זוג), משמשת כיום כאמא וסבתא במשרה מלאה. אוהבת אנשים, אוהבת לכתוב וגם, בנסיבות מקלות, אוהבת ליהנות משקט ומזמן פנוי.

לחצו להמשך קריאת הבלוג של סבתא נחמה – נחמה פורתא

אתר זה הוא חלק מקבוצת הכוורת

אבל איך אני אמור להסביר את זה לילד שלי?!?

והגדת לבנך; ימי בר עונה על השאלה שבכותרת

(ומסתבר שזה יותר פשוט ממה שחשבתם)

 

29.6.2017

 

כל הארץ דגלים-דגלים!

כל הארץ דגלים-דגלים!

 

שבת בבוקר, יום יפה. אבא קורא המון עיתון (כחול וממוחשב).

פתאום מר בר הזוטר מעיר: היי אבא, תראה! יש לך סמל של גאווה במחשב!

האב: נכון! אתה יודע מה זה אומר?

מב"ז: לא. מה?

–  נכון שיש בו שישה צבעים והוא מזכיר את שבעת צבעי הקשת?

– נכון.

– אז זה דגל הקשת, והוא מבטא את זה שכולנו בני אדם, וכולנו שונים זה מזה, וכולנו יפים כמו קשת בענן, דווקא בזכות זה שאנחנו שונים. יש אנשים שחושבים שכולם-כולם צריכים להיות כמוהם בדיוק, ויש אנשים שחושבים שזה נחמד שכל אחד הוא קצת מיוחד. מה אתה חושב?

– אני חושב כמו הדבר השני שאמרת. ככה הרבה יותר כיף.

– בדיוק, ואין צורך להתבייש בזה, אלא דווקא להיות גאים. כמו שאנחנו גאים במי שאנחנו, וגם בדברים שבהם אנחנו שונים מהרוב. נכון שהעולם היה נורא משעמם אם כולם היו בדיוק אותו דבר?

– נכון.

 

 

– יפה. אז כמו שהרבה מבוגרים חיים בזוגות של גבר ואישה, יש לנו גם הרבה חברים שחיים בזוגות של גבר וגבר, או אישה ואישה. וביחד הם נקראים "הקהילה הגאה". חלק מהם מתחתנים, חלק מהם גם הורים לילדים, בדיוק כמוני. הנה, רואה את תמונות החתונה של נויה ונטלי? איזה יפות הן?

– ואו, ממש יפות!

– כי הן זוהרות מרוב שמחה, כמו כל זוג שמתחתן. אז אנחנו חושבים שצריך להתנהג אליהן יפה, ולהתייחס לחברי הקהילה הגאה בדיוק כמו שמתייחסים לכולם.

– ברור!

– הבעיה היא שזה לא תמיד קורה, והם צריכים להילחם בשביל זה. ובשביל זה ישנו מצעד הגאווה. לכן כל דגלי הגאווה שראית ברחוב הראשי ליד בית הספר שלך, לקראת מצעד הגאווה שיהיה בקרוב. יבואו הרבה אנשים שחושבים כמונו, ויהיה ממש כיף!

– מגניב. אבא, תגיד…

– כן, בונבון?

– מה יש לאכול? אני מורעב.

 

9 טיפים לגידול ילדים מוזיקליים

מיום שנולד התכשיט, לקחתי על עצמי את מלאכת חינוכו המוזיקלי.  איזו תועלת יש באבא מורה למוזיקה, אם הילד לא יוצא פגניני (או לפחות שריף, הנער הדרוזי)?

 

מותק של פסטיבל

להתחיל מוקדם. מקור

1) תשירו להם. זו הדרך הכי טובה לגרום להם לשיר ולנגן. אפשר להניח אותם על החזה שלכם, או להציע להם להניע ידיים ורגליים, למחוא כפיים ולחקות אתכם.

2) מוזיקה לפני השינה או באוטו: יש היום דיסקים נהדרים עם שירי ילדים קלאסיים ואיכותיים. כל התקליטים, השירים והסיפורים שאנחנו גדלנו עליהם נמצאים היום על דיסקים במחירים מגוחכים. קנו להם את "דירה להשכיר", "הטיול לארץ התווים", "הכבש הששה עשר" ו"זרעים של מסטיק" במחיר של ארוחה במקדונלד'ס.

3) עזבו אתכם מבייבי-מוצרט ובייבי-ביטלס. לכו על הדבר האמיתי. הם ימותו על זה.

%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%a7-%d7%a9%d7%9c-%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%94-20164) קחו אותם להופעות. הופעות קטנות, הופעות גדולות. עתירות תקציב או שלא. קחו אותם לשמוע שירים ומוזיקה בלייב. לא משנה איזה ז'אנר, מה שחשוב הוא התכנים. קחו למשל את "מותק של פסטיבל" שעושה הפקת ענק גם השנה, צבע וכוכבים וחזרות ומפיקים – אבל גם עם הקפדה על התוכן. שירים ישראליים של פעם, מעשה ידי נורית הירש (כלת פרס ישראל) להתפאר. גם מופע וגם ערך. תקפידו.

5) תדאגו שיהיו בבית מספיק כלי נגינה, בגובה שלהם.

6) וכמובן, תדאגו לשמוע מוזיקה מעולה בעצמכם. וכשאתם משמיעים שיר, אל תשכחו לומר לילד משהו עליו. ילדים זקוקים לתיווך במגע עם מוזיקה חדשה.

7) קחו אותם לחוג אורגנית או טרום-כלי. אל תחכו לכישרון, הוא יבוא עם הזמן.

8) תעודדו אותם לרקוד ולשיר, בכל גיל, רצוי בחיקוי וחזרה. שירו להם שירים אהובים ותנו להם להשלים מילים חסרות. בגיל צעיר, מוזיקה ותנועה הולכות יחד. בעצם, בכל גיל :)

9) בלי לחץ.

לפעמים לוקח כמה שנים (או כמה כלים) כדי למצוא את היכולות המוזיקליות, אבל זכרו תמיד שהן שם, וצריך "רק" למצוא את הגירויים הנכונים כדי לעורר אותן. בינתיים, מה שחשוב זה שהילד ייהנה.

חגים שמחים וחמימים לכולם!

 

 

 

אתה פשוט רגיש מדי

והפעם: אלרגיות. בשנים האחרונות יש עלייה מסוכנת בשיעור מקרי האלרגיה למזון.

למזלנו, יש גם פתרונות בהישג יד, או יותר נכון – במרחק שיחת טלפון אחת

אלרגיות. עסק לא נעים. ובדרך כלל הן פוגעות בנו דווקא היכן שהכי כואב.

קחו אותי, למשל. מורה לפיתוח קול עם אלרגיה לאבק בדרכי הנשימה. דבר שהיה משבית אותי מעבודה לשבוע-שבועיים כל כמה חודשים, על כל המשתמע מכך. שנים שסחבתי נזלת כרונית וליחה משתקת, עד שהכרחתי את עצמי לגשת למרפאת אלרגיה ולעבור טסטים. אחרי תריסר דקירות, התברר שחוץ מאבק (או יותר נכון, קרדית אבק הבית), אני אלרגי גם לברושים.

הפתרון שלי הגיע בדמותן של 2 תרופות כרוניות שאני נוטל, בתוספת ניתוח קליל יחסית, ומודעות מוגברת להיגיינה ותחזוקת האף. במילים אחרות, למדתי איך לקנח כמו שצריך, ומה לא לאכול ומתי.

יש לי חברה טובה, שיותר מכל אוהבת לאכול שוקולד. ונחשו בדיוק איזה מאכל אסור לה לאכול? כן. חברה אחרת אלרגית לסומסום. נסו אתם לוותר, לא רק על טחינה וחומוס, אלא גם על הלחמניה של ההמבורגר, על חלווה ועוד עשרות מאכלים. ויותר מכל, התחושה הנוראית הזאת, שהגוף שלך פועל נגדך. כולנו היינו מעדיפים למנוע את הטרדה הזאת בכל מחיר.

מיום שנולד הדרדק, הייתי תמיד אסיר תודה על דבר אחד לפחות: זכיתי בילד בריא כמו שור. טפו-טפו-טפו וחמסה חמסה. אבל יש סביבי הורים שעוברים מסכת ייסורים בלתי פוסקת, שילדיהם אלרגיים לקמח / בצק / חלב ומה לא. זו לא רק הדאגה המתמדת והחשש מכל שולחן תמים למראה במסיבת יומולדת. זה גם העיסוק התובעני שגוזל לא מעט אנרגיה, זמן וגם כסף.

רובנו זוכרים את המקרה המזעזע של הצעירה שמתה לאחר התקף אלרגיה לאגוזים בבית קפה. ורק לפני כמה חודשים פורסמה כתבה על עולל שאלרגי לכל סוגי המזון. מה ששמעתם. מטורף, אבל זה קיים. וזה סיוט. לילד כמובן, וגם להורים. קושי בל-יתואר, הקאות, שלשולים, התייבשות וכל תסמין שאפשר להעלות על הדעת.

למזלנו, היום יש פתרונות מונעים שלא היו בילדותנו. מרפאות אלרגיה, כמו זו שבכתבה, משלבות מומחים מכל הסוגים כדי להצליב נתונים, לאבחן את סוג האלרגיה, למצוא פתרונות חלופיים והכי חשוב – לנסות ולצמצם את השפעת האלרגיה, לרוב ע"י חשיפה מבוקרת לגורם האלרגני, בתקווה גם להעלים אותה לגמרי. שווה לנסות, ובכל מקרה: לא להזניח.

אז גשו להיבדק, ושיהיה לנו רק בריאות!

ימי בר

לכל טוריו של ימי בר




היית צריך לחשוב על זה לפני שהלכת להיות סטרייט

       על הגישור: בהסכמה, בכפייה ובגאווה

8 באוקטובר 2016

חוק הגישור נכנס לתוקפו, וזה נשמע כמו רעיון נהדר.

 

 

הרבה זוגות נשאבים למערבולת של אלימות משפטית בתהליך הגירושין, וקרבות עקובים מדם ניטשים סביב מתן הגט, זמני השהות, המשמורת וגובה המזונות. הרבה פעמים, בליבוי עורכי הדין המתפרנסים מהעצמת הסכסוך. הליך של גישור יכול לשמש הזדמנות לצדדים להבין טוב יותר אחד את השני ואולי למנוע הליכים כואבים ולהימנע מפסיקות דרקוניות בבית המשפט.

אודה ואתוודה, תהליכי הגישור שאני השתתפתי בהם נכשלו. ועדיין, אני יכול להסתכל במראה ולדעת שעשיתי כל מאמץ להימנע מבתי משפט ולפסוע בדרכי שלום ונועם.

לנהל משפט גירושין זה סיוט. תמיד עדיף לחתום הכול בהסכם הורות. ואם החוק הזה יוביל למיעוט תיקים בבתי המשפט ומגמה של גירושין בהסכמה, כולנו הרווחנו, ובעיקר הילדים. אלא שנראה שבמקרה הזה, הכוונות הטובות לא בהכרח יובילו לתוצאה הרצויה. עבור מתגרשים רבים החיוב הזה רק יוסיף עוד פרוצדורות ועיכובים מיותרים למשפט הארוך גם ככה. יש גם מצבים שפשוט אין מקום לגישור. ויש גם מצבים, כמו למשל בקשות דחופות, שבהם החיוב לגישור הוא לא פחות מהרסני. בקיצור, עסק לא פשוט, לא למתדיינים ולא למערכת, שנאלצת להתמודד עם אלפי שאלות פרוצדורליות לא פתורות.

ולמרבה הצער, לא תמיד לצד השני יש עניין להתפשר: דיני המשמורת מקנים לאימא את הבכורה, דיני המזונות מקנים לה אפשרות לפתוח לאבא תיקים בהוצאה לפועל גם אם אין לכם חוב ממשי, להטיל על האב הגבלות מפה ועד להודעה חדשה, כולל התליית רישיון נהיגה, איסור יציאה מהארץ, עיקולים ומאסרים. שלא לדבר על סרבנות גט, שיכולה לקרות משני הצדדים. סביר להניח שמי שלא היה מעוניין בגישור מלכתחילה, גישור כפוי רק יזיק לו ו/או לבן-זוגו.

בקטע הזה, לא פעם אני מקנא בחבריי מהקהילה הגאה. הבדיחה הקבועה בינינו, כשאני מקטר על מר גורלי כאבא גרוש, היא: "היית צריך לחשוב על זה לפני שהלכת להיות סטרייט." אמנם גבר הומו שמביא ילד עם אישה חשוף לאותן סכנות שצוינו לעיל, אבל נדמה לי, מבחוץ לפחות, שיותר קל להתגרש מבן-מינך, ולו בגלל שאותם דינים חלים על שניכם. מצד שני, בנישואין גאים, ובעיקר בגירושין גאים, יש ודאי אספקטים ייחודיים שהציבור הרחב בכלל לא מודע להם, כמו עניין ההורות הביולוגית, למשל. שלא לדבר על הדרך אל ההורות עצמה, אותה המדינה דואגת לסבך ולהקשות. ועם ההתפתחות האיטית במקרי הנישואין והגירושין הגאים, גם עולם הגישור מתחיל להתאים את עצמו למציאות הזאת.

 

 

ולכן ההמלצה שלי היא: לקבל המלצות. בוחרים מגשר? לא ללכת לזה ששמעתם עליו שהוא תותח-על. יכול להיות שהוא תותח אבל לא בשבילכם. ללכת למגשר רק אחרי שאדם מוכר מספר לכם עליו (או עליה) ש"בזכותו הצלחנו להימנע מבתי משפט, הגענו לפשרה ויצאנו מרוצים." ואם אתם חברי קהילה – למצוא מגשר או מגשרת שיהיו מנוסים ובקיאים ביומיום של הורות גאה וקשובים לצרכים הספציפיים שלכם.

 

שיהיו לכולנו חגים שמחים, שנה טובה ותמיד תזכרו: הבטחתם שלום בבית.

 ימי בר

לכל הרשומות בבלוג "תוכנית אב"




חמישה דברים שלמדתי מהספר "חיות בתלת מימד"

ספר חובה בכל בית

 

 

אביב הגיע פסח בא, ואנחנו התחדשנו בעותק דנדש מספרה החדש של חברתי האהובה והמוכשרת חן קראוס, "חיות בתלת מימד". הקונספט פשוט ומקסים: גן החיות התנ"כי. כל חיה מקבלת דף משלה, עם תמונה נהדרת בתלת מימד (המשקפיים כלולים באריזה המקורית), וכמה פרטי מפתח שכדאי לדעת. מיותר לציין שהפשוש המקומי הסתער עליו כמוצא שלל רב, ומיהר למלא את דפי העבודה השזורים בספר. אבל הספר הזה מחדש ואינפורמטיבי לא רק לקטנטנים שבעדר, אלא גם לזקני השבט. למשל:

 

  1. יש כמה חיות שבכלל לא ידעתי שהן חיות

ראשית אבקש את סליחתה של הנובחנית שחורת-הזנב. גם המנדריל יקבל התנצלות. מסתבר שפודרגוס זה לא שם של מחלה וסיאמנג איננו סמארטפון תאילנדי. חויאי, עקב, ברכיה, ארה כחולת-צוואר, לורי עין-הקשת – לא היה לי מושג. מצד שני, לא בטוח שגם הן מודעות לקיומי, אז הכול מתאזן בסוף.

 

duuuuuude...

"…duuuuuuuuuuuude"

  1. השם המדעי של חלק מהחיות בכלל קורע

מישהו מכיר את החיה האקזוטית Equus quagga? רמז: היא חיה במישורי העשב של דרום-מזרח אפריקה, מנשנשת עשב קשה וגבוה ולכל אחת מהן יש דוגמת פסים שונה בפיג'מה.  השימפנזה היא בכלל Pan troglodytes, ונשר הוא Gyps fulvus, בדיוק כמו שניחשתם. אבל הכי גבר-גבר הוא האוח הינשופי: אם הוא לא עונה לכם בעברית, נסו לקרוא לו Bubo bubo, זה כבר יעשה את העבודה.

את ה-Litoria infrafrenata, Aldabrachelys gigantea, וה-Uromastyx aegiptia אשאיר לכם לגלות בעצמכם.

 

- "באת כלילה הבא אל האוח..." - "כן אבל היית יושנת."

– "באת כלילה הבא אל האוח…"
- "כן אבל היית יושנת"

 

  1. התלת-מימד אמיתי שזה מפחיד

האריה והנמר גרמו לי להתכווץ בבהלה, הראש של התנין כאילו מגיח החוצה מתוך הספר (האמת, מתחשק פשוט ללטף אותו), והצפרדעים נראות כאילו תפסנו אותם רגע לפני חיבוק. אפשר לספור כל שערה בפרווה של הדוב, כל חברבורה של הנמר וכל קשקש בשריון של הצב. אה, והחויאי סוג של עשה לי עיניים. ממזר.

חויאי

ממצב, צדיק? מגיע לפה הרבה?

 

  1. השימפנזה מגניבה אש (לגמרי עושה חשק לשבת יחד על כוס קפה), האריה הוא מלך גם מקרוב, והארה כחולת הצוואר מהממת.

 

בתמונה: דוב נבון

בתמונה: דוב נבון

 

  1. אבל היעל הנובי הוא החיה הכי יפה בעולם. או לפחות, הכי יפה בגן החיות התנ"כי. ולו רק בשביל התמונה שלה בתלת מימד, שווה לכם לעוף על הספר החמוד הזה.

 

יעל ואני מתחתנים

יעל ואני מתחתנים

 

חג שמח :)

ותתחדשו!

אולי קראו לו תומר

שנת 2000 הייתה שנת הגיוס שלי. אחרי המסלול הרגיל בצינורות המקובלים מצאתי את עצמי מחליף מבטים עם מדריכה אחרת ששירתה איתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר שבחיפה. לא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי מחליף כתובת ועובר לגור יחד איתה בדירתה שבאילת. הנסיעות הארוכות בנות 12 השעות מהבסיס היו עניין של מה בכך אל מול השבתות האילתיות הארוכות והמנומנמות שהעברנו בשמש, בין אם קיץ או חורף, על החוף. לרוב כשראשינו מעורפלים בהמשך למסיבה שהפכה לאפטר פארטי שהפך לישיבה על החוף שהשאירה אותנו מוטלים בדיוק באותו מקום עד הערב, מזמינים את המשך חשקינו ממלצר מזדמן ומשוחרר, שהיינו שמחים, כל אחד מאיתנו להחליף איתו מדים.

לא חלף זמן רב עד שאת המסיבות הראשונות של אותו ערב שישי החלפנו במשמרת בעבודה כזו או אחרת. פעם כמלצרים, או ברמנים, או מאבטחים. כל דבר שיכול היה לשים קצת כסף בכיס שלנו ולאפשר לנו להמשיך מהמשמרת ישירות אל סגנון החיים שאימצנו לעצמנו. היינו צעירים והזמן היה בידינו. צברנו חוויות בין אם רקדנו או הגשנו ובכל מקרה, היינו חלק מהמסיבה וההמולה, בדיוק כמו שרצינו לראות את עצמנו.

זה אולי לא נשמע ככה. אבל בין מסיבה למסיבה תמיד הייתי איש של עקרונות וכשמצאתי דבר מה מפריע לי, התרחקתי ממנו. כך הפסקתי לשמוע את משינה ביום בו גיליתי כי שירים רבים שלהם משוכפלים מצדיקי אומות העולם המוזיקלי. וכך, באותו הערב ההוא, החלטתי להפסיק לשמוע את לב ליבו של הזמר המיינסטרימי הישראלי. אותו זמר שאת הופעתו אבטחנו ועלה על הבמה עמום ממשפרי תודעה והלום מהערצת ההמונים. אותו זמר שכל כך שיכור היה מההיבריס עטוף הבירה והקוק עד שהרשה לעצמו, באקט של הזדמנות של שניה, לרוץ לקדמת הבמה ולהכשיל ברגלו מאבטח אחר, שחלף על פניו בריצה ולפתע מצא את עצמו מתעופף באוויר עד שנחת כשפניו בכורכר הקשה. הוא היה חייל, כמוני. וכמוני הוא שמע את ההמון המשולהב מריע לזמר הנערץ על מעשה האלימות. עד היום אני מבין ולא מבין למה.

באותה שנה נמצא שר בכיר בממשלה אשם בפלילים. הארץ געשה ורעדה כאשר תמונותיו שודרו אל ההמון בעודו מובל אל פתחו של בית הכלא. עבורי הייתה זו הפעם הראשונה בה חזיתי בבית המשפט נלחם, לא מוותר לאדם בעל מעמד, וממצה איתו את מלוא חומרת הדין. או לפחות את רוב חומרת הדין. אשמתו הוכחה בלי כל צל של ספק ועדיין היו צאן מרעיתו מריעים לו בפתחים ומזמרים לו מזמורים. "הוא זכאי" הם שרו. ואני כמו שמעתי את הקהל מריע לאותו זמר בעוד חייל-מאבטח לא מוכר, מתרסק אל אבני הכורכר שבתורן חותכות חתכים מגואלי דם בפרצופו.

השתחררתי. מהחברה נפרדתי שנים קודם ויחד איתה גם אילת נשארה כזכרון מתוק מאחור. חיי החוף נעקרו אל הקיבוץ והבטלה ליוותה אותי, יחד עם השקט האופייני לה, אל דירת שני החדרים הקטנה שלי. לפחות עד שהסתיים מענק השחרור. ומשם, עבודה וחוסר בהירות. התקדמות אל מסלול בלתי מוגדר של כלום. צעידה במקום. עקרונותיי עדיין עימי. מתעקש שלא לזמזם את משינה או את הזמר עם הגיטרות מסביב למדורה או בנסיעות הקצרות אל הבארים בהם עבדתי בערים השכנות. נותרתי נער חוף בקיבוץ ממש כמו שהייתי קיבוצניק על אותו החוף. והייתי שמח. השר הוחלף בשר אחר ומושך החוטים במפלגה נותר אותו מושך. החלפת המסכה עבורו הייתה עניין של מה בכך, מן הסתם צפה את הבאות וידע בדיוק לאן נושבת הרוח בין אם הוא יושב על כיסא עור הצבי או אחד מקרואיו.

השנים עברו והחוויות הותירו קמטים בצידי עיני, כל אימת שחייכתי יכולתי לראות את הקיבוצניק שהייתי, קורץ אליי מזוית עיני. השנים עברו ועם האישה המדהימה ששבתה את חיי עזבתי את הבאר ואפילו הבאתי שניים שלושה ילדים. היא התעקשה שהזמר הוא מוזיקאי יקר ואפילו החזיקה שני דיסקים של משינה. יש שלושה דברים ודאיים בעולם והם מיסים ומוות. ושיש דברים שמיותר להתווכח עליהם עם אישתך. הקוסמוס והמיקרו-קוסמוס של חיי החלו מתערבבים זה בזה. מטרות גדולות עם מטרות קטנות. חיי יום יום והתקדמות לאומית. התקדמות עד כדי כך שאפילו השר, ששוחרר מהכלא ממש לפני כמה שנים רץ באותה רשימה שוב, רגע אחרי שבעזרת המושך שלו בחוטים גלגל מכל המדרגות את ההוא, שבא להחליפו. מי יודע, אולי גם בתחתית המדרגות שלו חיכו אבני הכורכר. אולי אבני החצר.

וביום מן הימים מצאתי את הקיבצוניק שהייתי, ההוא שמעולם לא היה לו כלום היות והכל היה של כולם, קונה בית משלו ומתיישב. רחוק. במקום ירוק, עם גדר קטנה ודשא. ומשכנתא. וריצות אחרי הילדים, וסידורים. עדיין אוהב את האישה, מתעקש להיות אבא לילדים. מנסה לפרנס את כולם בתוך המרוץ הזה ואולי איך שהוא גם לשמור על עקרון, אולי שניים, מבין אלו שפעם החזקתי בנערותי, בעוד אישתי מזמרת את שירי הזמר לילדי. אבני כורכר עוקצות את גשר כף רגלי הרך בעודי מטייל יחף עם הבכור בשדות ואני לא יכול שלא להזכר שוב באותו חייל, אולי היום אבא, בכל פעם שהקטנים מבקשים ממני לשיר להם את שיריו באמבטיה. מנגב ומשכיב אותם ופותח חדשות כדי לקרוא על אותו השר, חדש במשרד ישן, שקיבל כמו במפגיע, אחרי שמעל באמוננו בפעם הראשונה.

אני כבר לא זוכר את שמו של אותו בחור. אולי תומר. אולי אבדו עקרונותיי. אולי אבדו עקרונותינו.

חזקות על חלשים

והפעם: על חזקת הגיל הרך וסרבנות גט. אמ:לק –  אין קשר ביניהן > פוסט אורח של רן חורי

 

יותר מדי אנשים אומרים דברים לא נכונים על חזקת הגיל הרך. הרבה אנשים מאמינים שביטול החזקה יביא ליותר סכסוכים על משמורת ילדים ויעודד סרבנות גט. אף אחד מהם לא נאלץ אף פעם לוותר על משמורת על ילדיו או להוכיח שהוא הורה ראוי, ולכן הם לא מעלים בדעתם את הנזק הנגרם לכל הצדדים במצב הקיים.

היום הוא יום זכויות הילד הבינלאומי, ואולי זה זמן טוב לדבר על טובת הילד גם בגירושין, אותו אחד שתומכי החזקה אינם מביאים בחשבון, ובעיקר להפריך את טענותיהם.

גבירותיי ורבותיי, קבלו את רן חורי, אבא, חבר ובעיקר איש אמיץ. שבע דקות איתו והכול יהיה לכם הרבה יותר ברור. רן, הבמה שלך.

 

גט – אאוט?

 

נתחיל בעובדות: במדינת ישראל טקס הגירושין כולל לרוב גם חתימה על חוזה הגירושים,שבו בני הזוג משחררים זה את זה מכל תביעה, וכל המחלוקות והסכסוכים נשארו מאחור (בתיאוריה…). הגבר נותן את הגט, האישה מקבלת,  אך שני הצדדים יכולים לסרב להתגרש, כל אחד לפי הצד שלו במשחק. על פי חוק, על צד אחד – האישה – יושתו סנקציות אך ורק באישור בית הדין הרבני הגדול. אישה סרבנית גט עשויה להיות זכאית למזונות אישה. גבר לא. אם ייוולדו לאחד מהם ילדים ממערכת יחסים אסורה הלכתית שיקיימו, רק ילדי האישה ייחשבו לממזרים. במקרים נדירים מאוד גבר עשוי לקבל היתר מאה רבנים לשאת אישה שנייה בעודו נשוי.

סירוב גט מתחלק לשני מסלולים: 1. סירוב להתגרש. 2. סירוב להתגרש בתנאים מסוימים. מתי אדם מסרב לחתום על חוזה? כשהחוזה מקפח. אישה שתקבל הצעה להסכם גירושים שיכלול הגירה של הגבר לאוזבקיסטן, היעדר קשר שלו עם הילדים, היעדר מזונות ילדים ושרק הוואזה שקיבלו לאירוסים תישאר אצלה בחלוקת הרכוש – מן הסתם תסרב לה, ולא תיחשב לסרבנית גט, אלא אישה שפויה השומרת על האינטרסים שלה. הזהות בין ההסכמה לתנאי הגירושין להסכמה לגט יכולה ליצור מקרים שבהם יהיה סירוב לגיטימי. כל מי שהתגרש יודע שסירוב מהסוג השני הוא חלק *הכרחי* מהליך המשא ומתן.

למשל, אם ההורים חולקים את זמני השהות עם שתי הבנות שווה בשווה, אבל האב שמרוויח 6,500 נטו צריך לשלם 2,350 לגרושתו שמרוויחה 17,000, כי הוא גבר. או, למשל, אותו המקרה, רק עם ארבעה ילדים, שני הורים אמידים, ואב שנותר לאחר תשלום מזונות עם 1,750 ₪. סיפור הוואזה מופרך, כמובן. שני הסיפורים האחרים הם דוגמאות לפסיקות אמיתיות בבתי המשפט בישראל, בהתאם לחוק. היה נחמד אם סירוב לקבל את קביעת החוק היה נחשב לסירוב לא לגיטימי, אבל מה נעשה כאשר החוק עצמו מפלה? במציאות הנוכחית, הגבר עלול להיות מחויב בתשלום כתובה, במזונות אישה עד לגירושים, במדור לאשתו ולילדיו ובמזונות ילדים (בלא תלות בהיקף שהותם עימו ובשכרו), ונקודת המוצא של המערכת היא שהוא הורה סוג ב', מתוקף הכרומוזום שנולד אתו. מזונות הילדים הזמניים נקבעים, אגב, עוד בטרם ניתן הגט. לאישה, מנגד, נוטים להתייחס פחות בכבוד בחלק מבתי הדין הרבניים (ובידה החירות לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בנושא מזונות הילדים).

 

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חזקת הגיל הרך?

 

מכאן לחזקת הגיל הרך. הביטוי הזה נאמר כה רבות, אך רבים אינם מבינים במה מדובר.

שתי הנחות בבסיסה: הנחה ראשונה גורסת שבמקרי גירושין חייבים למנות הורה משמורן. מה זה אומר? לא ברור. הרבה פעמים קביעת המשמורת יוצרת מצב של הורה עיקרי והורה משני, אבל מושג המשמורת, הלקוח מדיני קניין, נשאר לא מוגדר בחקיקה, ולמעשה איננו מופיע בחוק על אחריות הורית לאחר גירושין. ההנחה השנייה קובעת שעד גיל שש, הילדים צריכים להיות "אצל אמם", למעט במקרים חריגים. אבל "ילדים עד גיל שש" הורחב ל"ילדים עד גיל שש וכל אחיהם"; "אצל אמם" התפרש כ"במשמורת אמם", ו"עד גיל שש" התפרש כלנצח. האב נעלם והודר. קביעה זו נחקקה ב-1962 ומבוססת על המציאות המסורתית וההנחה הנמצאת בבסיסה, שזו אכן טובת הילדים – האם מטפלת, האב מפרנס. זו הנחה שאיש אינו מסכים לה היום, כמעט. בתכל'ס, מבחינת מדינת ישראל, לאב הלא משמורן יש *זכות* לראות את ילדיו בזמנים מוגדרים.

הצעת החוק החדשה ביקשה לבטל את שתי ההנחות – היא ביטלה את החזקה, אך גם את ההחזקה. אין צורך יותר בקביעת "משמורת" על הילדים, אלא באחריות הורית משותפת לשני ההורים עליהם. ואמנם, רבים מהמתנגדים להצעה דווקא מדברים בעד הורות שוויונית. למה, אם כן, הם מתנגדים? בגלל החשש מסחיטה וממריבות (של גברים כמובן) על … המשמורת, כמובן.

כן, זאת שבוטלה בהצעת החוק. זאת שמוּצאת מהמשוואה של סכסוכי גירושים. זאת שהופכת להיות לא רלוונטית  (הנה דוגמא לאחת שחושבת כך). מסתבר שהם לא קראו את הצעת החוק, ובכל זאת הצביעו נגדה. נציגי ציבור.

 

על הסחיטה

 

תבינו: אדם המסרב גט יכול לעשות זאת גם כיום. וגם חזקת הגיל הרך לא תעצור בידו. למעשה, קיומה או אי-קיומה של החזקה אינו מעלה או מוריד מפוטנציאל סרבנות הגט, כיוון שמדובר בשני הליכים שונים. וממילא, המשפט "לא אתן לך גט אם לא אהיה מעורב בגידול הילדים", לא נשמע מספיק סחטני ואיום. אין שום צורה חדשה של סחטנות ששינוי החקיקה יאפשר. אין קשר בין סרבנות גט לבין חזקת הגיל הרך.

גם בארגוני הנשים מודים במפורש שחזקת הגיל הרך כיום היא *קלף מיקוח* בידי האישה במהלך הגירושים. אחת ממוביליהן היא בתיה כהנא-דרור, מנכ"לית ארגון "מבוי סתום", "השואף לחברה ישראלית הוגנת יותר". מקור הדברים כאן).
ממה נובעת התפיסה הזו, החוששת כל העת מסחטנות גברית?
ברור שמחוסר חשיבה מעמיקה והיכרות עם שינויי החוק. אבל אני סבור שגם, ובעיקר, מדעות קדומות, נחלתן של החברה הפלורליסטית והנאורה: האישה לעולם מוחלשת וקורבן, הגבר לעולם סוחט ובעל פריבילגיה. יש "מאבק" בין "גברים" ל"נשים", ו"אנחנו" מושיעיהן של ה"מוחלשות". תנוחו. טובת הילד איננה עניין מגדרי.

רבים מהמתנגדים לשינוי, כמו ח"כ שלי יחימוביץ', טוענים בדבר פערי השכר לטובת הגברים, אלימות כלפי נשים, תת ייצוג של נשים באליטה, אפליה בתעסוקה ועוד. הילדים עבורם הם עוד אובייקט אחד שבו נבחן אם יש שוויון מגדרי. רבים מהמתנגדים האלה, והפרופיילינג כאן הכרחי, הם רווקים ורווקות שמעולם לא חוו הורות, רואים את העולם במשקפי המגדר וטובת הילד לא משחקת אצלם תפקיד (הנה דוגמה. לגברת הזו דווקא יש ילדים, ותמוה שזו דעתה).

אלו מבחינתי אינם צד בוויכוח. את ילדי הגירושים לא מעניין איזה מגדר מרוויח יותר או כמה נשים יושבות בדירקטוריון של אגד ואפילו לא כמה נשים נרצחות מדי שנה, למרבה הצער. הם בעיקר זקוקים לשני ההורים שלהם בחייהם. אפילו אם כל גברי ישראל היו תומכים באפליית נשים בשכר , זה לא רלוונטי לשאלה הפשוטה – מה טוב לילדים לאחר גירושים. לכן, בצורה הכי תרבותית, מנומסת ועניינית, אני רוצה להעביר להם את המסר: תשאירו את האג'נדות שלכן הרחק מהילדים שלנו. ובקיצור: יאללה, סתמו.

 

העובדה שכל חייה של הבת שלי צריכים להיות מושפעים מסחטנות פוטנציאלית של בני מיני בהליך גירושין שנמשך כמה חודשים, היא אבסורד ואלימות שלטונית. בגלל החוק, בזמן שאתם קוראים את הפוסט הזה, עוד שופט במדינת ישראל פוגע בילדים. עוד גבר המבקש להיות הורה מעורב לילדיו נסחט, וזו רק  דוגמה אחת, נפוצה מאוד. בעיניי, זה יותר חמור ממקומות נפרדים ללבנים ושחורים באוטובוסים ובחופים. זו לא רק אפליה, זו אלימות.

בכל מקרה, בעיניי, ההורות מוקנית להורה הרבה לפני שאיזו מדינה הגדירה אותה וקבעה אותה בספר חוקיה, וזכויות אדם ואזרח ובסיסיות אינן תלויות מגדר. המדינה חושבת שיש בידה לגזול מאבות את ההורות שלהם, לחייב אותם בדין אישי מפלה, להרחיק אותם מילדיהם ולהגדיר אותם כמפרנסים בלבד? האבות נאלצים להגן על הילדים שלהם ועל ההורות שלהם. כשם שלא יניחו לפדופיל או לשודד לפגוע בילדים שלהם, הם מסרבים לתת למדינה לקחת מהם את ילדיהם. ולצערי, כל עוד חזקת הגיל הרך והדין האישי במזונות ילדים עומדים על כנם, אבות בהליכי גירושים בישראל, שרוצים לשמש הורים מעורבים לילדיהם – נמצאים במלחמה.

איך ולמה הוחזרה לי התקווה במין האנושי?

אני ציניקן ופרנואיד. וזה רק הולך ונהיה יותר ויותר גרוע ככל שאני מתקדם עם החיים שלי. אני מתעסק בנושאים חברתיים ופוליטיים בשעות הפנאי שלי מה שלא בדיוק תורם לתחושות חיוביות במיוחד. ממש עכשיו אני חלק מצוות ניהול של קמפיין למניעת האלימות כנגד פעוטות בחינוך הפרטי.

ההתעסקות בנושא חושפת אותי לאין ספור מקרים מזעזעים שבני אדם מסוגלים לבצע בחסרי ישע עליהם הם מופקדים. פשוט עניין בלתי נתפס. החברה שלנו הולכת ומתקדמת בכיוונים של אדישות וחוסר אכפתיות למתרחש, בטח ובטח אם מדובר באכפתיות שלנו לציבור שאינו הציבור הישיר שאנחנו חלק ממנו. ובתוך כל זה, אי של שפיות.  קרא עוד

איך להיות הורה ולשמור על השפיות במסלול אחד פשוט

אין הורה בעולם שלא מרגיש את זה. הרגע בו אתה לא אדם פרטי יותר אלא רק שלוחה של יצורים קטנים ממך שהשתלטו על כל שביב של אישיות בך ובמעשייך. אתה מופעל על ידיהם כשהם קמים בכל בוקר, הולך לעבודה שאתה לא תמיד אוהב ולא תמיד יכול להחליף כי אתה מחוייב לפרנס אותם, צריך לשעשע אותם/להסיע אותם/לטפל בהם כל אחר הצהריים ואם לא די בכך גם להאכיל אותם ולקלח אותם בלילות. מתי אתה מקבל זמן לעצמך? כשאתה כבר גמור מכדי להשתמש בו. קרא עוד

הפתרון שלנו לימי החורף

מיום שנולד, דאגתי לפנות לדרדס שני אחה"צים בשבוע.

הלכנו הרבה לים, בילינו עם חברים והורים, אבל בעיקר הלכנו לגינה.  חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים, בהתגלצ'ות, נהיגה באופנוע, טיפוס בסולמות, הליכה על גשר צף והתנדנדות כאילו אין מחר. כלומר, עד שלוש דקות תמימות כל פעם, עד שצריך לפנות את הנדנדה לילד הבא.

כשאני אומר "הגינה", אני מתכוון בעיקר לגינת המשחקים שהייתה לנו מתחת לבית, אי-אז בכרמל, אבל גם לכל אחת מעשרות הגינות הפזורות באיזור.  ממילא כולן נראו לי די דומות, חוץ מהגודל. כל יציאה כזאת הייתה פיקניק בפני עצמו, עם צידה לדרך לשנינו, מגבונים וכל השיט. כל גיחה כזאת הייתה בשבילי כמובן גם בריחה מסוימת מטרדות היומיום, מנוחה כפויה מהרדיפה אחרי השקל.

בהתחלה שיחקתי איתו, מתעלם מהציבור הנדהם למראה האיש המגודל במעלה הסולם / הכבאית /המגלצ'ה. והייתה נדנדה אחת, ענקית, שפשוט היה כיף להתנדנד בה, גם אם הילד הוא רק תירוץ. כשרצה, נתתי לו לחקור קצת בעצמו ולקשור חברויות. ולא נתתי לו לחמוק ממבטי לשנייה, כמובן. אח"כ היינו עולים הביתה ומכינים ארוחת ערב.

 

אף פעם לא הייתי איש של קניונים. תמיד העדפתי את המרחב העירוני שלי כמו שהוא. כל דבר יקר יותר בקניון, ויש לי חיבה לעסקים קטנים. ויותר מכל, יש לי חיבה לשירותים חינמיים. זה כולל להעדיף קטגורית את המתקן המעפן בגינה על פני המכונה המגניבה בקניון, להעדיף את הפעילויות של העיריה על פני מופעים מסחריים, ואת יוטיוב על פני סרטים בתשלום. תמיד פולני. למה לקנות בכסף מה שיש בחינם?

אבל יום אחד נשברתי.

זה התחיל בסתיו, כשעמדתי עם העולל בצומת המכריעה של חיי באותו רגע: בין הקניון לגינה. פזלתי לכיוון הגינה וראיתי כביש ראשי, פקוק וסואן, גינה מחשיכה ומקרירה, שמיים אפורים. ומנגד ניצב הקניון השכונתי: מאובטח, ממוזג, שקט, עם הפעלות לילדים (ללא תשלום), משחקיות בגרושים – והרגליים החליטו בשבילי. הבוס לא התלונן.

גילינו בריכות כדורים שהיו זולות בתכל'ס – כ-15 ₪ לראש. גילינו חוג יצירה חינמי (אפילו חילקו פופקורן) ומגניב, גילינו גם גם משחקיות ידידותיות, או בשמן הנוכחי ג'ימבורי. חלק מהן (אלו מרשת פעלטון לדעתי) אפילו משתפות פעולה עם קופת חולים (מאוחדת, נדמה לי) ומכניסות גם תכנים של בריאות וכושר.  וגיליתי שאפשר לשבת שעות גם בחנויות ספרים, וגם לקחת ספר לקרוא בינתיים.