beta

בלוגים

לפעמים אנחנו נקלעים אל תוך קו המחשבה של אנשים אחרים. בלוגים. הצצה מתמשכת אל תוך הדעות, הרעיונות, המעשים והחלומות של מישהו אחר. והאומץ לחלוק אותם.

יומן אישיבעמוד זה תוכלו לסקור בלוגים שונים המתנהלים באתר אבהות ישראלית. אספנו עבורכם דמויות שונות המייצגות עבורנו את המשפחה הישראלית, או חלקים ממנה (כל אחד וסוג המשפחה שלו אתם יודעים), אמא, אבא, סבא, סבתא וילדים. כל אחד ואחד מהם עוסק בהורות מכיוון או זווית שונה וכולם ביחד מספרים סיפור אחד -סיפור ההורות הישראלית. אתם יותר ממוזמנים לרפרף בין הפוסטים האחרונים או לבחור את הבלוגר או הבלוגרית החביבים עליכם ולקרוא אותו בלבד. תהנו מהנסיעה.

אבא – עמרי אימבר, אבא לשלושה, גיא (2010) ויהלי ואריאל (2013). עוסק בקידום הורות ישראלית בכלל ואבהות בפרט. היה בין מייסדי המיזמים 'שמים את המשפחה במרכז' ו'סופרדאד'. מייסד פרלמנט האבות של Xnet.

לחצו להמשך קריאת הבלוג אבא

תוכנית אב – ימי בר, בן 35, גרוש עם ילד, גר בחיפה, יליד תל-אביב. מלמד פיתוח קול ופעיל חברתי בתחום הדמוקרטיה והכפייה הדתית. בשעות הפנאי: אסטרונאוט חובב, צוללן ברדודים, חופר מנהרות.

לחצו להמשך קריאת הבלוג תוכנית אב

אפיפית – אפרת, בת שלושים, אימא לשלושה וסטודנטית לפסיכולוגיה. נשואה באושר (לצבא) וגרה בצפון הנגב. אוהבת גורי אדם, גורי חתולים, ינשופים, את הצבע הסגול וכל דבר שמכיל שוקולד.

לחצו להמשך קריאת הבלוג של אמא אפרת – אפיפית

לצאת מהמסגרת – שיר מור (שם בדוי), בת נוער יפייפיה ונוצצת שעובדת בעולם הבראנג'ה ככתבת במגזין גדול ומתמודדת עם התהיות היומיומיות של בני נוער, כמו כולם.

לחצו להמשך קריאת הבלוג של הטינאייג'רית שיר – לצאת מהמסגרת

לאחר נישואין של עשרות שנים לעבודה (וגם לבן זוג), משמשת כיום כאמא וסבתא במשרה מלאה. אוהבת אנשים, אוהבת לכתוב וגם, בנסיבות מקלות, אוהבת ליהנות משקט ומזמן פנוי.

לחצו להמשך קריאת הבלוג של סבתא נחמה – נחמה פורתא

אתר זה הוא חלק מקבוצת הכוורת

אנשים בלי ילדים

הבלוגרית מעיין מליח העלתה פוסט העונה לכותרת "הורים, נמאסתם".

> ימי בר לא נשאר חייב <

אנשים בלי ילדים, אני אוהב אתכם. אתם נפלאים וחכמים, ספונטניים ורגישים, זורמים וחיים טוב. אתם טובים בדיוק כמוני. לעזאזל, אתם טובים יותר ממני. אין לי ספק שאתם אוכלים יותר בריא, עשירים יותר, יש לכם פחות קמטים ושיערות לבנות, אתם הולכים יותר זקוף, יש לכם זיק שובבי בעיניים. באופן כללי אתם יותר מוצלחים מאיתנו, המשריצים.

אה, ואין לכם מושג. אתם פשוט לא מבינים מהחיים שלכם. ואני אומר את זה באהבה רבה. אל תיעלבו לי עכשיו.

איך אפשר להסביר את זה למי שאין לו ילדים?

זה קצת מסובך, וההשוואה לא מושלמת, אבל אם שירתתם בצה"ל נניח, ויש לכם חבר שלא שירת, יכול להיות שתאהבו אותו מאוד, אבל ברור לכם שיש דברים שהוא פשוט לא מבין. או יותר נכון, מבין תיאורטית ולא על בשרו. ואם הוא יספר לכם כמה קשה לו בעבודה / בחיים / במכון כושר, סביר שתחייכו ותהנהנו, אבל מתחת לשפם תמלמלו משהו כמו: מה הוא מבין בכלל על קושי? נכון? מתקרב? בערך?

יש לי חברה טובה שאין לה רישיון נהיגה. מה לעשות, היא גרה בתל אביב, ויש לה כל דבר שהיא צריכה במרחק 5 דקות הליכה. אם אספר לה על הקושי שלי להתנייד בפקקים או למצוא חניה, היא תהנהן בהבנה, כי היא יודעת מה זה להיות בתוך אוטו ולחפש חניה לשווא. כלומר, היא "יודעת", אבל היא לא באמת יודעת. היא מקפידה להשתתף בדלק, ואפילו בחנייה כשצריך. אבל היא לא יודעת מה זה לקום בשש וחצי רק בשביל להעביר את האוטו לחנייה אחרת, היא לא באמת מכירה את הכאב ברגל אחרי פקק, היא לא מכירה את הפחד לחטוף 500 ₪ קנס כי אולי פספסת איזה שלט פצפון, שמתחבא מאחורי עץ ענק. היא לא מכירה את הקנס השנתי הידוע בשם "ביטוח" ואת התענוג הקרוי "טסט".

זה כמו ההבדל בין מי שאכל לחם כל ימיו, למי שגם התנסה באפייה. גם מבקר מוסיקה יכול להיות מאוד מלומד, אבל כל עוד הוא מעולם לא יצר מוסיקה בעצמו, יש נדבך שלם של ידע והבנה שהוא פשוט מפספס. במובן הזה, גם לדודו אהרון יש פור על יואב קוטנר.

הקיצר, הבנתם את הפרינציפ: כשאנחנו מדברים על החיים, יש הבדל מהותי בין מי שיצר חיים ומי שרק חי אותם. ונכון, יש הורים מעפנים ואל-הורים נהדרים. סליחה על הפלצנות, אבל כל נים בחייך משתנה ברגע שיש לך ילד.

לאוויר יש טעם אחר.

לסוף היום יש טעם אחר.

כל סידור קטן בבנק, כזה שפעם לקח 10 דקות, היום דורש היערכות של שעתיים. מישהו חתך אתכם בכביש ואתם מסננים קללה עסיסית? תחשבו שנית. יש אוזניים מאחורה. הולכים לישון ואין לכם כוח לסדר את הסלון? חה. הימים האלה נגמרו.

מכירים את זה שפשוט בא לכם לברוח לשבועיים למדבר, עם אוהל ומוצ'ילה, לעשות מדיטציה ולקחת פסק זמן מהחיים? יופי. אנחנו לא. אנחנו עסוקים מדי. בזמן שאתם מתלבטים לאיזה פסטיבל לנסוע הקיץ, אנחנו משווים מחירים של קוטג' ונוסעים מחוץ לעיר כי בחצי-חינם יש מבצע על קולרבי.

בזמן שאתם משדרגים לאוטו חדש, אנחנו מתקנים את המיטה, מסדרים את הארון, מאבטחים את המדפים ונועלים את המגירות עם כלי הזכוכית. כשאתם מספרים כמה קשה לכם עם הבוס, החבר או החברה, אנחנו רק נזכרים בכמה קשה להיות תקוע בעבודה שאתה לא אוהב (או יותר גרוע, בזוגיות שאתה לא מאושר בה), רק בגלל שאין לך ברירה, כי יש ילדים.

כשאתם מתלבטים איפה לנפוש בסופ"ש, אנחנו מפנטזים על זה שסופסוף נספיק להתמודד עם הר הכביסה שמחכה לנו, ואולי, מי יודע, אולי אפילו נפנק את הבית באיזה ספונג'ה טובה.

מה זה? מה אני שומע שם מאחורה? אני בחרתי בזה? ואללה. כן. אין ספק, שהבחירה לעשות ילדים הייתה מושכלת ויסודית, מאוזנת ושקולה, וידעתי בדיוק למה אני נכנס. ממש. חברים, אני *בחרתי* לעשות תינוקי חמודי. עד כאן נכון. לא היה לי מושג שיום אחד הוא יתחצף ויענה.  לא תכננתי להיות מש"ק נעליים בבוקר ורס"ר שיעורי בית אחה"צ. לא לקחתי בחשבון את הרגל שלו על הראש שלי בשבת בבוקר. לא לקחתי בחשבון שלכל פעולה שלי תהיה השלכה כל כך מיידית וכל כך כבדה, לא שיערתי את גודל המחויבות, לא דמיינתי את המריבות עם בת הזוג, את האילוצים המעצבנים, את העלויות המטורפות. לא דמיינתי שאצטרך לגדל אותו במציאות שונה לחלוטין מזו שבה הוריי גידלו אותי. אז כן, היה אי-שם רגע קטן של "בחירה" (כלומר, היא החליטה שאנחנו בשלים לזה). הוא חלף מזמן, ואין נקודת יציאה.

כשאתם מודאגים מהמצב הביטחוני וזועקים "צריך להיכנס בהם" – אני חושב מי ייכנס.  כשאתם חושבים "נמאס לי מהמקום הזה", אנחנו עסוקים בלגדל את הדור הבא, זה שישמור עליכם ויטפל בכם לעת זקנה. זה שינהל את המדינה בהמשך.

כשהייתי בתיכון, המורה לספורט אמר לי פעם: "אתה יודע מה ההבדל ביני ובינך? אני בגיל שלך כבר הייתי, אתה בגיל שלי לא היית." והוא צדק. והיום אני אומר לך, אחי הצעיר והרווק: אני פעם הייתי אתה. גם אני פעם חשבתי "אוי אוי אוי, אין מצב שאני לובש את החולצה הזו עם הכתם", או "אני חייב להתחיל לאכול יותר דגנים מלאים." או, "אוף, משעמם לי". היום יש לי תשובה ניצחת לדאגות מעין אלו: פחחחחחחחח.

לואיס סי.קיי. אמר את זה יותר טוב ממני:

ולמקרה שמישהו לא הבין את ההומור המריר שלי (ניחוש קל: בטח רווק) – הכול פשוט מקנאה. והכול בסדר, אין חרטות ואין תלונות, רק הוצאת קיטור קלה. אנחנו פשוט מקנאים בחופש שלכם. הנה, הוצאתי את זה. כשאתה הופך להורה, החיים מקבלים עוד מימדים. אתה נכנס למועדון של אנשים שחולקים איתך את ההסכמה שבשתיקה: שום דבר לא באמת חשוב. העבודה, התזה, התחביבים, הסכסוכים הקטנים והגדולים, הפוליטיקה. הכול הצגה, שעשוע חולף. מה שחשוב קורה בבית, אחרי שעות הלימודים.

מה שכן, סדרי העדיפויות משתנים עם בוא הילדים. מה שפעם היה בגדר ייהרג ובל יעבור, היום מסתבר שעובר גם עובר. כי משהו מתייצב בפסיכולוגיה של האדם ברגע שהוא נהיה הורה. תבינו משהו בסיסי: עבור ילד, כל החלטה היא גורלית, עניין של חיים ומוות. אם האורז נגע בטעות בצ'יפס, זה אסון גרעיני. אם הוא קיבל בארוחת הילדים בובה אחרת מזו שחשק בה, סוף העולם הגיע. והילד הזה, שכל פיפס חשוב לו בטירוף, מסתכל עליך וחושב שאתה אלוהים. כל מה שאתה עושה, נדמה בעיניו כחוק טבע, צו עליון, תורה מסיני. כל שטות קטנה יכולה להיות הרת-גורל (או הרת-אסון), ולפני שאתה אדם או מחנך, אתה קודם כל מאבטח. אז אין דבר כזה להיות לא זמין (או לישון עמוק מדי). אתה במשמרת. כל הזמן. כל החיים.

איך אמר סיינפלד? "לעזאזל עם העולם, אני יכול לעשות אנשים בעצמי."

אז אם נדמה לכם שאנחנו מסתובבים בתחושת חשיבות מופרזת, אולי זה המקור. תבינו אותנו. כל הורה בסתר ליבו מחכה למשאית עם המדליות, שאוטוטו צריכה להגיע. וכשמה שמגיע במקום זה עוד חשבון לשלם, אנחנו נאלצים למצוא חיזוקים חיוביים ממקומות אחרים, נגיד מכם. אנחנו יודעים שזה לא יפה להעיר, אבל גם לנו מעירים ואנחנו כבר התרגלנו להתעלם. סליחה. נשתדל להתחשב יותר.

ועכשיו תסלחו לי. בזמן שאתם עוברים לפיג'מה ולשקוע מול התוכנית האהובה עליכם, אני צריך לקום ולנסוע לעוד ישיבת ועד הורים בבית הספר. צחוק צחוק, אבל הפעם זה חשוב: הלילה הולכים להצביע על מתנת סוף שנה למורה למדעים.

אני בעד סט קרמים מללין, אבל יש מצב ששוב נלך על סרוויס מהודר.

וגם, מעייני, יש לך עוד מלא זמן..

מוקדש באהבה למעיין מליח :)

מוקדש באהבה למעיין מליח :)

אגדת 21. ובורקס גבינות.

אפרת לוי מכינה בורקס גבינות ונסחפת לעולם של אגדות. אם הייתם יכולים לחזור על אותם הדברים, הייתם עושים את אותו הדבר בדיוק?

"הזמן עובר, אבי הזקן אמר: "הזמן עובר בטיסה". לו הייתי חוזר על אותם הדברים שעשיתי, מתחילתם עד סופם, בא לי לקחת תרמיל ולנסוע, עוד פעם אחת, ברכבת מעופפת, גבוה גבוה, לאן שאת נסעת". אגדת 21 של שלמה ארצי הוא אחד השירים האהובים עליי. משום מה, אולי בגלל התוכן הישיר שבו, הוא נמנה על השירים הפחות מוכרים של היוצר הנפלא הזה. קרא עוד

להיות אדם

לפני שבועיים פרסמתי בפייסבוק את הפוסט הזה:

"סיפור אמיתי:
בןאדם תובע אותך על מיליון שקל, על לא עוול בכפך וללא הוכחת נזק.
ללא דיון וללא עדות, השופט מודיע לך כך: "מופיע אצלי שאתה יהודי. משפט זה דבר שלוקח שנים, אבל בגלל שאתה גבר יהודי, מראש אתה אצלי בחזקת אשם, ואני כבר אומר לך שבסוף תימצא חייב בדין. אני קובע לך דיון ראשון לעוד שנה מהיום, אבל בינתיים תתחיל כבר עכשיו לשלם. מינימום 1500 ש"ח כל חודש. אגב, הכסף הזה לעולם לא יוחזר לך בשום מקרה, גם אם בסוף יקרה נס והתביעה תידחה. ואם תאחר בתשלומים, רכושך יוחרם ואתה תיכנס לכלא בלי לראות שופט."
זהו. בלי הליך הוגן, בלי לציין על איזה חוק הוא מסתמך או אפילו מה הנימוק להחלטה, בלי אפשרות להגיב. את הסכום הזה ניתן להגדיל בכל עת, ללא הגבלה.

אז אתה משלם. 1500 ש"ח לחודש. כל חודש.
קוראים לזה "מזונות זמניים", אבל אין דבר יותר קבוע מהזמני.
עד כמה קבוע? אתה מחויב גם אם אתה מוציא סכומים נכבדים על הילד, גם אם בדיוק פוטרת או נפגעת בתאונה ועובר טיפולים, ואפילו כשלשכת התעסוקה בעיצומים ודמי האבטלה לא נכנסים. אתה מחויב לשלם גם כשאין לך מאיפה, גם אם ירדת מתחת לקו העוני ונכנסת לחובות. אתה מחויב גם כשאתה במשמורת משותפת ומטפל בילד מחצית מהזמן, ואתה מחויב גם כשההורה השני בחו"ל והילד איתך *כל הזמן*. וכמובן, אתה מחויב גם כשההורה השני מרוויח הרבה יותר ממך.
מצד שני, המזונות לא מוכרים בשום מקום לצורך חישוב ההכנסות.
לכן אתה לא זכאי למס-הכנסה שלילי, לא זכאי למענק חד-הוריים, לא זכאי לסיוע בשכ"ד מעמידר, לא פטור ממס, לא סיוע משפטי, כלום.
חצי נקודה כשכיר, אפס מוחלט כעצמאי.

זו המציאות שלי כבר שנתיים.
תגידו אתם איך להגדיר אותה. אני רק יודע שגם לעבד עברי יש הרבה יותר זכויות ממני. גם לאסיר בטחוני, גם למסתנן אריתראי, גם לפלסטיני במחנה פליטים.

לפני חודשיים וחצי הגשתי את הסיכומים במשפט המזונות. ומאז אני מחכה, כמו קפיץ מתוח, לקבל פסק-דין שיגאל אותי מיסוריי, למרות שסביר יותר שהוא רק ינציח אותם. זה יכול להגיע היום, מחר או עוד שנתיים. השופט לא מחויב בדד-ליין, רק הנתבע.

זה המצב, והאבסורד הוא שכל המפלגות בכנסת תומכות בהנצחתו.
ואם אתה גבר אשכנזי, יהודי וחילוני, יש עשרות עמותות שיפעלו נגדך, אך אין שום עמותה שתסייע לך.

הפעם אין לי פואנטה שנונה.
המשך יבוא."

הפוסט הזה עורר לא מעט תגובות מכל הקשת, עד שמצאתי לנכון להביא אותו גם כאן, ולנסות להסביר כמה נקודות.

קודם כל, צריך להזכיר שבשל צנעת הפרט וקוצר היריעה, הבאתי כאן רק חלק קטן מהעוולות  והקשיים שחווים הורים גרושים מדי יום, אבות וגם אימהות. המצב בכללותו הוא מורכב הרבה יותר. אבל יש מקום גם להשמיע את החוויה האישית שלי, ותאמינו לי שזהו רק קצה הקרחון.

שנית, ראוי להדגיש שהרציונל מאחור רעיון המזונות הזמניים הוא חיובי – היו אבות שניסו לעכב ולמשוך את התנהלות המשפט, תוך התנערות מחובתם ההורית, וחיובם במזונות זמניים מבטל את האינטרס שלהם לעשות כך. אם כך מדובר בכלי ראוי, אך כזה שיש ליישם במידת הצורך, לפי נסיבות המקרה.

הבעיה מתחילה כשזה הופך לנוהל קבוע, ללא התחשבות בנתוני ההורים וללא שימוע ראשוני, וגוברת למשמע הסכום, שנקבע באקראי ואינו מבוסס על כל נתון אמפירי (כך גם לפי הודאת בית המשפט עצמו, לאחרונה).

לגבי ההשוואה לאסירים הביטחוניים וכו' – נכון, זו לא תחרות.

אבל בעוד שאסיר בטחוני שהורשע ברצח  וטרור מקבל  עו"ד חינם מהמדינה, משכורת מהרשות, שלוש ארוחות חמות ומרפאה על חשבון המדינה, לימודים גבוהים בחינם, טלוויזיה, ועוד ועוד – הרי שלאב הגרוש בישראל אין אפילו זכות לנהל את כספו כראות עיניו. הזכות לקניין, שנתונה לכל אדם ולכל אזרח במדינה, פשוט לא חלה על האב הגרוש. כמוה הזכות לקבוע את מקום מגוריך, את בית הספר שבו יתחנכו ילדיך, הזכות לנהל את מערכת היחסים שלך עם הילד ללא התערבות השלטונות. הזכות לחיים בכבוד. ואת זה חייבים לשנות.

ועוד מילה למי שטענו כי אני מתעלם מהאפליה הכוללת והרחבה כנגד נשים בארץ ובעולם:

אמנם יש כאן אפליה בוטה ואלימה כלפי גברים, אבל הדרישה לשוויון בפני החוק בסוגיות ההורות איננה קשורה כלל ליחסי הכוחות בין גברים ונשים, כי בכל הקשור למשמורת ומזונות הילדים, העיקר איננו זכויות הגבר או זכויות האישה, אלא טובת הילד – וזו איננה נחלתו של אחד המינים דווקא.

יותר מזה: כפי שהדגשתי בהתחלה, לא מדובר רק בהפליה מול נשים, אלא גם בהפליה מול  אבות מוסלמים שמשלמים הרבה פחות, אבות חסרי דת שלא מחויבים כלל מכוח הדין האישי, אבות גאים ששותפם להורות הוא גבר ולא יכול לתבוע מזונות, אבות גרושים שילדיהם במשמורת אם ומשלמים פחות, ואפילו אבות גרושים מסוימים במשמורת משותפת המשלמים פחות.

ובעיקר, לא האפליה מול האחרים כאן היא העניין, אלא העובדה שכל אדם, ובוודאי כל אזרח, מצפה לקבל יחס הוגן מבית המשפט, לקבל את יומו בבית המשפט ולהישפט אך ורק לפי מעשיו ונסיבות חייו, ולא לפי הזהות שעימה נולד.

אף גבר ואף אישה לא אמורים להישפט לפי מינם, מוצאם או דתם.

המצב קשה.

כרגע, הדבר היחיד שניתן לעשות כדי לעזור ולתקן את המעוות, הוא להעלות את הנושא למודעות הכללית כמה שיותר, ולנסות להגיע לחברי הכנסת שלנו, כדי שיפעלו לתקן את החקיקה בנושא.

בינתיים, בל נשלה את עצמנו.

פסח הגיע, אבל החירות עדיין לא כאן.

חצי הכוס המלאה

אבות מנסים להתקדם בחזית ההורית, כבר תקופה. אני עושה את זה לא מעט זמן בעצמי. אפשר להגיד על זה הרבה ולהסתכל על זה מהרבה מאוד זוויות.

#hugtag

אפשר להגיד שאנחנו פריבילגים שמתבכיינים על שטויות. אפשר להגיד שאנחנו קבוצה של גברים גרושים אלימים שכל מה שאנחנו רוצים זה לאמלל את הגרושות שלנו, ואפשר גם להגיד שזה מקסים, שזה גדול ושזה מדהים שאחרי כל כך הרבה היסטוריה של ריחוק וניתוק רגשי של אבות מהמשפחות שלהם הדור שלנו סוף סוף עושה את הדרך פנימה. הכל שאלה מה החלק בכוס שבחרת להסתכל עליה.

קרא עוד

להמציא את הגלגל עם עוגת תותים

בין תורים אלקטרונים לצלילות עמוקות לשליית מטרנה, אפרת לוי מניעה את הדלוריאן ומנסה להמציא את הגלגל וללמד חתולים זקנים מנגינות חדשות על הקסילופון. או במילים אחרות, איך לחסוך את המשאב החשוב לנו ביותר, זמן.

קופה אוטומטית, של פעם. צילום: דייב סי.

קופה אוטומטית, של פעם. צילום: דייב סי.

אבא שלי אומר שאי אפשר לחנך אנשים מבוגרים, ואי אפשר להמציא את הגלגל. שני החלקים של המשפט נכונים. אם פעם חשבתי שהשיבה מביאה עמה מבט סבלני על העולם, היום אני יודעת שההיפך הוא הנכון. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו אמנם מייחסים חשיבות פחותה יותר לזוטות, אבל עיתותינו כבר אינן בידינו. אנחנו ממהרים. תמיד, לכל מקום. כמו הארנב הלבן ב"עליסה בארץ הפלאות", מריאן, הביאי לי את הכפפות שלי. אני מאחר, אני מאחר! המלכה תקצר אותי בראש!

קרא עוד

אבות בחוץ

בעולם ההורות ישנה אפליה שקטה, כזו שלא מדברים עליה. ימי בר מחליט לפתוח עיניים ולהראות גם לכם שאנחנו משאירים מגדר שלם של אבות בחוץ. לפחות בכמה דברים יש שיפור…

1/1/15

 

אבא רך. צילום: לייס טרו

אבא רך. צילום: לייס טרו

לפני כמה שבועות עשיתי מעשה שלא יעשה.

כשאנשים קוראים בלוג אבהות, הם מצפים, כנראה, לקבל אבא רך, מבשל, מלטף, מתנצל. אבא חמודי כזה, ש"עוזר" לאימא כמה שאפשר. לא אבא שמתלונן, חס וחלילה.חלק מאיתנו, לפחות, מקבלים את האבא החדש, כל עוד הוא יודע את מקומו: תחליף לדבר האמיתי. אבל שלא ירים את הראש יותר מדי. שלא ישכח מי כאן הבוס. קרא עוד

13 הבדלים בין גמילת תאומים ליחידים

אם המחשבה על גמילה מחיתולים מעייפת אתכם, נסו לעכל את המשמעויות של גמילת תאומים. עמרי אימבר, מנסה (איכשהו) לחייך ולסדר לעצמו בראש את ההבדלים בין גמילת תאומים לבכלל.

תאומים

מעכשיו, מלכלכים לא רק בכניסה! צילום: דוני ריי ג'ונס

זו לא הגמילה הראשונה שלי. במהלך החיים אנחנו עוברים המון מסלולים שמתאימים לנו בזמן מסויים ומפסיקים להיות מתאימים לנו בהמשך, שלא לומר פוגעים בנו, ואנחנו צריכים למצוא את הדרך החוצה. התנהגות שהשרשנו בעצמנו כל כך עמוק והיום היא מספקת צורך שאנחנו יודעים למלא רק בדרך אחת, שעושה לנו רע. קרא עוד

להוריד את הקוף מהגב, גמילה מהכל

גמילה. מאלכוהול, מסמים, מחיתולים, ממותגים ומדייויד דוכובני. גמילה מהכל. אפרת לוי מורידה את כל הקופים מהגב ומפנקת במתכון מעולה לעוגיות נוטלה נחטפות.

יש מצב שהגיע הזמן להתערבות. צילום: מאט פליקס

יש מצב שהגיע הזמן להתערבות. צילום: מאט פליקס

אם יש משהו לומר בזכות עושרה של השפה האנגלית, הוא ציוריות הביטויים שבה. אין דרך נכונה יותר לתאר את הצורך להיגמל מהרגל רע, מאשר "להוריד את הקוף מהגב" (get this monkey off my back), ובעיקר בהקשר של "צריך", של "הגיע הזמן". הרי לא נגמלים ממשהו מהנה, תורם או מועיל. נגמלים מדבר שמעכב אותנו, שמפריע, שמגביל. קרא עוד

לחסוך בעלות המחייה. כי חיייבים

בעידן שבו חייבים לחבר שקל לשקל כדי לשרוד, צריך לחשוב חכם. ימי בר משתמש בראש ומייעץ איפה אפשר לחסוך בעלות המחייה. יש תשובות טובות.

10/12/14

הבטחתי ואני מקיים. צרכנות. ברגע שנולד לך ילד, ואפילו כבר מרגע שאתם מצפים, אתם נכנסים לעולם חדש ומייגע של הוצאות מוגזמות ומוצרים בלתי-נחוצים במחירים מופקעים. יש תעשייה שלמה המבוססת על רגשי האשם שלנו כהורים, ומוכרת לנו דברים שאנחנו לא צריכים. ואנחנו בולעים: עגלה ממותגת, כסא לאוטו באלפי שקלים, קורס מסאז' לתינוקות, צעצועי התפתחות שמחזיקים חודשיים במקרה הטוב, שרשרת ענברים, תרמוסטט, ומה לא. כי אם אתה לא שולף את הארנק, אתה לא הורה טוב והילד שלך יגדל עקום (רק השבוע ראיתי מישהי בפייסבוק שואלת איפה קונים מרפק לבדיקת חום האמבטיה. אמיתי לגמרי).

גם בלון מספיק. צילום CPSA

גם בלון מספיק. צילום CPSA

צריך להיגמל מזה, ויפה שעה אחת קודם: קרא עוד

מה כולל ביטוח על מקרר? עוגת תותים

משפט חכם אומר: כשהחיים נותנים לך דלת של מקרר, תעשי איתה עוגת תותים. אפרת לוי מתמודדת עם טכנאים, פוליסות ומקררים ויוצאת כשידה על העליונה.

כל מה שלא כלול בפוליסה.

כל מה שלא כלול בפוליסה.

ספר המופת, מאת אלינור ה. פורטר, עוסק בילדה שחרב עליה עולמה. אביה נפטר והיא נשלחת לבית דודתה הנרגנת, אך בניגוד לסיפור הרקע העצוב שלו, הנראטיב עליז ומאושר. פוליאנה משחקת במשחק אותו לימד אותה אביה, משחק השמחה, ובו בכל דבר רע שקורה, צריך למצוא דבר אחד לטובה ולשמוח בו. קרא עוד