beta

הולנדיות בארץ הקאסמים

כשרועי ויינשטיין רצה לבוא לארץ עם שלושת בנותיו גרושתו הרימה גבה. הוא אמר לה שאנחנו רצים כאן כמו תרנגולות ערופות ראש ומפחדים מהצל של עצמנו, זה לא מלחמה, זה דרעק. יומיים אחרי נופלת עליו רקטה בארץ, האם הוא שינה את דעתו? מוזמנים לבדוק.

כשעלה הנושא, מול גרושתי, לגבי החופשה לארץ, עם הבנות, כמובן שעלתה ,לאור התמונות הקשות בעיתונות ההולנדית, השאלה "רועי,  אתה חושב שזה בטוח?" משפחה וחברים הפצירו בי (עד כמה שאפשר להפציר בעקשן שכמוני) שאני אחשוב על התוצאות האפשריות של המעשים שלי בכמה אפילו הגיעו לרמת ה"איך תוכל לחיות עם עצמך?"

אני איש של מספרים וסטטיסטיקות אז רגע היגיון.

 

טורפדוהמסלול הבליסטי של כל טיל, שהוא לא מונחה,

                     +

העובדה שזה תמיד מאותו כיוון – דרום דרום מערב,

=

מכריחה את משפחתי הקטנה לדאוג לכך שבאמצע שכונה ברחובות של בניינים בני 10 קומות, יהיה קיר בין שלושת החיילות שלי ,שאומנו בשיטות המתקדמות ביותר בעולם ההורות לבין הרקטה. בשביל להשלים את המשימה, יש לנו 30 שניות שמתחילות באזעקת אנה פרנק תוצרת מלחמת העולם השניה שמחזירה את סבתי המתוקה כל לילה לגרמניה הנאצית. לא נשמע לי משימה קשה.

תעצרו רגע מלקרוא את הפוסט ותספרו ביחד עם השעון 30 שניות

 

זה מלא זמן אז נרגעתי.

0.34 אחוז

וכשקראתי ש 12800 רקטות, בתקופה של 13 שנה, לא כולל התקופה האחרונה, גרמו למותם של 44 איש, 30 ישראלים,4 עובדים זרים ו 10 פלשתינאים, בחישוב קצר זה נותן 0.34 אחוז וזה מבלי להכניס את גורם השטח אז בגיל שלי יש לי יותר סיכוי לקבל הרפס בשירותים של בית חולים מאשר טיל לפנים. החלטתי שלאור כל הנ"ל ישראל במצבה הנוכחי יותר מעניינת ממסוכנת וזה גם יתן שיעור לילדות על אווירת מלחמה מחד ויראה סולידריות עם המשפחה בישראל.

ברוך הבא.

נחתנו ב7 ליולי ב 11 בלילה שלושת בנותי ואנוכי בארץ ישראל. זו הייתה טיסה ארוכה של 10 שעות עם הפסקה באיסטנבול. אריאל וזואי יודעות המון על המצב בארץ הן עוקבות כל ערב בחשות לצעירים בהולנד ומן הסתם ישראל היא בין האייטמים המרכזיים. הדיון על ישראל בבית קיים כל הזמן.

דור שלא ידע את פרעה

הבנות של רועי ויינשטיין

הבובות

כמה עובדות על הילדות שלי הן גרות בהולנד אמסטלויין, בסביבה נטולת לחץ פחד או חרדה קיומית (אם אתם לא מחשיבים 4 נשים באותו בית ורק מקלחת אחת כלחץ). הן זרות לגזענות כמעט יותר ממה שהן זרות לאמונה ואם מישהו רוצה לכעוס עליי שבחרתי חיים נטולי שנאה לבנות שלי בארץ אחרת או שלא יכול לשמוח שיש שלוש נשמות בעולם שלא חושבות כל רגע על איפה יש קיר בינם לבין הטיל, אלא פשוט נהנות מלאתגר את עצמן מדי יום ביומו אז יש לו בעיה אמיתית. אתם לא שמחים שהבובות האלו גדלות בלי חרדות צבע אדום?

ביום הראשון יצאנו לקניות (שלוש בנות, או לא?). שלושתם בלונדיניות מהפנטות, שמסתובבות עם חיוך תמידי על הפנים, מסוג החיוכים שעוד ישלכו אותן להרבה בדיקות שתן בעתיד. ההרגשה ברחוב הייתה רחומה ותומכת כלפי הילדים כי הם עוברים גם ככה הרבה וברגע שהם שמעו, שהן לא מפה, הם נפתחו בצורה מדהימה כמעין הערכה על הבעת האמון. והתחילו לספר על כל מה שטוב בארץ בנסיון להמתיק את הגלולה שמרה בעיניהם בלבד.

זה לא כל כך נעים לראות ים סגור

אחרי הקניות נסענו לים בראשון. קיבלו את פנינו עשרות רכבי בטחון מכל הסוגים ומכל הצבעים. אמא שלי התחילה להלחץ טיפה והילדות שהרגישו מייד את המתיחות בקולה שאלו בהולנדית " אבא, למה סבתא מפחדת?" אז אמרתי שכל רכבי הבטחון גורמים לה לחשוב שקורה משהו ואז זואי אמרה נכון אבל בגלל זה יש רכבי בטחון לא?"

מרחוק התקרב איש בטחון שפנה אליי ואמר שהים סגור מסיבות בטחוניות. הבנות היו מאוכזבות קלות ואמא שלי התחילה עם ה"נאום", יחד לחלוחית הדרמה בעינייה, אמרה "שזה המצב בארץ ואין מה לעשות ושאנחנו צריכים למצוא פעילויות אחרות" אז אריאל בקשה ממני, בהולנדית, תוך שהיא שמה יד על מנחמת על סבתא, "שאני אסביר לסבתא שבהולנד הים תמיד קר עם רוח וגשם וגם שם צריך כל הזמן למצוא פעילויות אבל לא צריך לבכות או להיות עצובים."

נסענו לאכול פיצה בקניון הזהב. בקניון היו הופעות לילדים מלאות עד אפס מקום, להטוטנים וליצנים במשחקיהם האין סופיים. היה רושם כאילו ההורים בארץ הפסיקו להיות קשים עם ילדיהם ופשוט נתנו להם לחיות ולהנות. עושה לי רושם כאילו כולם רוצים לחלוק את הפחדים שלהם כאילו כולם רוצים לדבר על כל פרט במציאות האישית שלהם שהשתנתה לא מזמן ואפילו עוד יותר מרשים זה שכולם שמחו להקשיב. שיחות קולחות מבל פינה על כל נושא ופתאום אחת המלצריות הפילה מגש. שתי בנות התחילו בבכי כמעט היסטרי מבוגרים וילדים מנסים להתחבא בלי לדעת למה. כשהתברר אחרי 10 שניות שזו הייתה המלצרית אנשים חייכו על פתיותם כעסו על שהם הגיעו למצב כזה, לקחו דקה או שתיים וחזרו לעיסוקיהם.

אין ממ"ד

חזרנו לאמא שלי אחרי מחשבה קצרה התברר שאין שם ממ"ד. קריאות אימה וחשש מכל עבר כשאריאל ניסתה להבין את המשמעות מאחורי הרעש אפילו לא שמעו אותה. הסיכוי שהנכדות יפגעו ביטל את הרגשות המחשבות והרצונות של הנכדות שמנסות לעקוב אחרי דיון קולני שבו כולם מסכימים בצעקות שצריך לעבור לאבא. מבוהלות לגמרי משטף המילים והרגשות התקבצו הקטנטנות ביחד ושתקו התחלנו להתנייד לכיוון רחובות לאבי.

הנסיעה הייתה שקטה ושאלתי את הבנות אם הכול בסדר? רפאל וזואי אמרו שהן לא יודעות רק אריאל אמרה בשקט שהיא מרגישה שסבא וסבתא כועסים עליה שהיא לא מפחדת והם אמרו לה שהיא לא מבינה את הסיכונים ולכן היא צריכה להקשיב. ההרגשה בתוכי שהילדות שלי צריכות לפחד כי אמרו להם הייתה לא נעימה. אפשר לבקש זהירות אבל זו פשוט חוצפה לדרוש פחד לנסות להכניס פחד בילד חסר זהירות זה פשע. אז אמרתי לאריאל את ילדה חכמה מספיק כדי להבין מה מסוכן ומה מלחיץ ואם את לא בטוחה תשאלי והכי חשוב לא לקחת את ההרגשות של סבא וסבתא יותר מדי ללב הפחדים הם שלהם ואין צורך לחלוק את ההרגשה אלא רק להבין את הסיבות.

הגענו לבית של סבא בערך בשמונה והסברתי לבנות להן 30 שניות להגיע תמיד למקום בטוח ויותר חשוב שלא ירוצו מאשר להיות שם ראשונים כי ריצה היסטרית על בלטות לקחה הרבה יותר נשמות מקאסאמים.

האזעקה הראשונה בחייהן

פתאום התחילה האזעקה סבא התחיל ישר לצעוק הוראות לכל כיוון מבלי לנסות להבין מה הוא אומר ומי בכלל מקשיב. סבתא בקריאות וואי וואי וואי ואיבוד נשימה קצר מצאה את דרכה לחדר. ואני אמרתי "עצור" בצורה מאוד אסרטיבית לשלושת הבנות שהתחילו כמעט במנוסתם לכיוון הממ"ד. אמרתי לאריאל להתחיל לספור מ4 תוך שאני מדבר. והצורה רגועה אמרתי להן "אף פעם אל תפסיקו לחשוב… 5… בגלל פחד תסתכלו מסביב תבינו איפה… 6 … אתם ואז תתקדמו לאט למקום שאתן חושבות… 7… שבטוח. ..8.. ..9.. תראו כמה זמן יש? 10.. ..11.. זואי איפה דרום? ..12.. 13.. אני לא יודעת… 14.. שם..15.. עכשיו תלכו לאט .. 16..  ובזהירות לחדר.. 17.. הגענו לחדר ב 23 שמענו את היירוטים וחיכינו עד שיעברו ה 5 דקות המטכליות בכל זאת פעם ראשונה.

יצאנו מהחדר זואי הייתה עם דמעות בעיניים רפאל מבולבלת ואריאל נראתה מפוחדת. ישר סבא וסבתא עטפו באו לעטוף בחיבוקים וקריאות בסגנון מתוקות נשמות מסכנות שכזה. נתתי להם את הזמן שלהם נראה כאיךו הם היו צריכים את החיבוק יותר מהילדות. אבל הרגשות כדרכן של הרגשות רק ייצרו עוד רגשות ורפאל עפה על הזדמנות והבכי גבר כמעט להיסטריה זו נלחצה מרפאל ואריאל נראתה אבודה לא פחות. זה היה הקו האדום שלי.

הדברים שהיו נעימים לי

רשימות

רושמים רשימות…

אמרתי לסבא וסבתא להתרחק לקחתי את הילדות למרפסת הן התיישבו ושאלתי את הבנות מה הפשר של ההתנהגות שלהן? זואי אמרה שהרעש (של האזעקה) חזק מדי הסכמתי איתה ואמרתי אבל זה רק רעש זה יכול לפגוע בך יותר מאשר הרגשה לא נעימה? חשיבה קצרה והדמעות התחילו להתאייד. רפאל אמרה שהיא התחילה לבכות כי זואי התחילה ואריאל אמרה שהיא קצת מפחדת אבל לא יודעת למה. אז נתתי להם דף וביקשתי מהם לרשום את כל הדברים הכייפיים שעשינו ב24 שעות האחרונות מתחת לכותרת "דברים שנעימים לי", טסנו במטוס, אכלנו פיצה, שיחקנו בגן שעשועים, ראינו את סבא וסבתא וסבתא השנייה, יצאנו לקניות, קנינו משקפי שמש, והרשימה הייתה פי 4 מאורכה פה, כיוון שזואי לדוגמא זוכרת את כל בעלי בחיים שהיא פגשה באותו יום. וזה הרבה.

אחרי שהן סיימו ביקשתי מהן לרשום בדף נפרד תחת הכותרת "דברים שלא נעימים לי" את כל הדברים וההרגשות הלא נעימות של היום. ברשימה הכוללת היו הנעליים הלא נוחות של אריאל, העובדה שרפי קישקשה בלי רשות בחוברת הצביעה של זואי, צעקות של סבא, העובדה שסבתא לא הכינה מספיק קציצות והאזעקה. צעקות של סבא היה טיפה מחוק והאזעקה גם כן. ששאלתי למה אז הם אמרו שסבא תמיד צועק. . ביקשתי מהן להסתכל על שתי הרשימות. הנעימה מילאה את כל הדף והלא נעימה מנתה 4 סעיפים. שאלתי אתן רוצות שכל הנעים בדף הזה יפסיק להיות נעים בגלל רעש לא נעים שמתריע על סיכוי למשהו מסוכן שיקרה?

חיבור בין אנשים

התשובה הייתה חד משמעית "לא". חיבוק קבוצתי גדול ואז אמרתי יש הבדל בין פחד ולחרדה. החיים מסביבנו מסוכנים. כבישים, נדנדות, ובעצם מהרגע שאתה מתעורר בבוקר אתה צריך להיזהר שהמים לא חמים מדי, לשים איזשהו מכשיר בחשמל, לא לשחק ליד הקומקום של הקפה וכו'. בכל המקומות האלו אנחנו יכולים להיפצע ואפילו למות. אנחנו מפחדים. ולכן בנקודות האלו אנחנו נזהרים, אבל עדיין אנחנו מחייכים וצוחקים .אנחנו לא נותנים לפחד להחליט אלא ממירים את הפחד בזהירות. פחד זה בריא, זה מחדד את הבן אדם וגורם לא למצוא פתרונות יצירתיים. לעומת זאת תסתכלו על חבר שלכן סאני שאף פעם לא היה יכול לישון במקום אחר חוץ מהמיטה שלו כי הוא פחד לעזוב את אמא שלו, תחשבו על כל המסיבות פיג'מה שהוא הפסיד, זו חרדה. חרדה זה לא בריא זה משתק, ואני ממש גאה בכן על הבחירות שלכן.

בבוקר קמנו, השמש זרחה על דשאים ירוקים, ממרומי הקומה השביעית, ברחובות היה אפשר להרגיש ברוח מחיה של קיץ ישראלי, עשרות ילדים שיחקו בכדור ותופסת וקבוצה של הורים/שכנים שלא הכירו עד כה, כי בחיים בלי האזעקות יש הרבה פחות זמן, ישבו ודיברו, מגלים קשרים ישנים, חברים ממזמן וסתם מידע שימושי כמו שלבחור מהקומה הרביעית יש מסעדה איטלקית.

הבנות ישבו להסתכל מהמרפסת על האנשים, "נמלים", שלמטה. יותר קרוב ל60 איש שפשוט היו עסוקים בלחייך, וסיכמו עם הכוס שוקו ביד שישראל זה הכי כיף. אני הייתי חייב להסכים.


ניסינו באלימות. זה לא עוזר. (לפני כמה ימים בראשון)

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>