beta

הילדים אצל הסבתא, סעו לחו"ל בשקט…

אתם משאירים את הילדים אצל הסבתא בחיל ורעד. מדמיינים לאורך כל החופשה את הצער והגעגוע העמוק שהם חווים, את נפשם הרכה נמעכת ונשברת… הצחקתם את נחמה. הורים, סעו לחו"ל בשקט, אתם יכולים להיות רגועים אם הילדים אצל סבתא.

ילד נפרד

אתם עדיין כאן? כדאי שתסעו כבר…

זה קרה בזמן שחתכתי יקרות לסלט. בתי עומדת לידי ואנחנו משוחחות. ואז היא אומרת: "אמא, אני רוצה לשאול אותך משהו." סומק קל עלה בלחייה ומיד הבנתי שזה לא הולך להיות "תוכלי לאסוף את הילדים מהגן מחר?" או "אם את עוברת בסופר-פארם, תקני לי בבקשה מנקה בקבוקים ואולי גם נייר טואלט במבצע." זה הרגיש גדול יותר. מאיים יותר. ואז נפלה הפצצה: "יש מצב שניסע לחו"ל לחמישה ימים?"

כדאי שכבר תלכו

"מה זה קשור אליי?" היתממתי. "סעו, תיהנו. מביאים לי משהו מדיוטי פרי?" אבל הסאבטקסט היה ברור, לא יכולתי להמשיך את הבדיחה. כעבור שבועיים הגיע המשלוח. שניהם מצויידים בתיקים קטנים ובאנרגיות גדולות. זו פעם ראשונה שהם נפרדים מההורים שלהם לזמן כל כך ארוך. חשבתי שהפרידה תהיה קשה, אבל התבדיתי מהר מאד. נפנוף קצר לשלום, נשיקה מרפרפת. הגדילה לעשות תמר (5.5) שאמרה: "כדאי שכבר תלכו, שלא תאחרו את הטיסה." ברק (2.5), מחקה, החזיר אחריה: "סה, סה…"

וכך התחיל הביקור שלהם. דאגתי העיקרית היתה שלא תיגרם לילדים טראומה להיות חמישה ימים בלי הוריהם. דאגת שווא. הם באו במטרה ליהנות והם עשו הכל כדי להגשים אותה. הפיזור לגנים עבר חלק, כך גם האיסוף. בסוף השבוע החלטנו לקחת אותם למקום שלא היו בו קודם – חווה חקלאית בפארק הירקון, עם חיות שמסתובבות חופשי, פינות יצירה, שעת סיפור, ועוד. מיד בכניסה תמר אמרה: "אני שונאת חיות, הן מסריחות", ועיוותה את פניה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. ברק, לעומת זאת, ניסה (בעידודנו) להאכיל את העזים והכבשים, וכאשר קירב את ידו הקטנה והשמנמנה לפי הכבשה, פרץ בזעקות שבר "חֵד, שׂה" (פוחד, כבשה). וכך את הדקות הקרובות בילה עם סבא לצד טרקטור ישן וחלוד שממש לא היה חלק מהאטרקציות הרשמיות במקום.

מתפלשים בחול

מתפלשים בחול

אחר כך הלכנו לשעת סיפור. זו אמורה היתה להיות שעה אבל נכדיי התזזיתיים לא ממש חיכו לשמוע את סוף הסיפור. גם לא את האמצע. בקושי את ההתחלה. הם התחילו לזוז ולקפוץ ולהסתיר לילדים אחרים (שכן, אופטימיים שכמונו, הושבנו אותם בשורה הראשונה). טוב, באנו ליהנות, לא חייבים סיפור. ואז הם גילו את ארגז החול, שזה ממש שוס לילדים של היום. בגנים אין ארגזי חול עקב בעיות היגיינה, ולכן ההתפלשות בחול מעופש היתה השיא של היום. במשך כשעה הם חפרו עם מגרפה ומילאו דליים ורבו בלי סוף על כל כף ודלי, וקפצו לתוך ארגז החול והחוצה וחוזר חלילה. כשהרגשנו ששעון החול עומד להסתיים, הצענו שנאכל ארטיק ונחזור הביתה.

ברוך ממציא המגבונים

כשהתחלנו לצעוד לעבר היציאה, הקטנצ'יק בישל יציאה משלו. מכיוון שהוא גומל את עצמו (להורים שלו אין זמן וכוח לתהליך גמילה) חזרנו לפארק כדי לחפש שירותים. החום היה מעיק, מה שהיקשה על החיפוש. ברק הונף על כתפיי סבא, תמר וסבתא מדדות בשארית כוחותיהן ליעד המיוחל. הגענו. פתחנו את הדלת, חיפשנו אסלה, אולי משהו שמזכיר אסלה? הרי יש ציור של שירותים בחוץ, ולידו המילה "שירותים." החור שהיה פעור בריצפה לא השאיר מקום לספק. היינו צריכים לפעול תוך שניות. תכנון לוגיסטי מהיר לפני שיהיה מאוחר מידי. לילד, שהופשט ממכנסיו, היה מבט מבוהל בעיניים. אחזנו בו בשני צדדיו, מונף באוויר, ואמרנו "עכשיו!" זה לא עבד, הקטנצ'יק סירב בתוקף. הבנו אותו, אנחנו בטיול בפארק בתל אביב, לא בדלהי או בייג'ין. הוא לא נולד בהודו או בסין, הוא לא מכיר בור של קקי. ההמשך היה פחות מצחיק. לא אפרט, רק אומר מה שאני אומרת כמה פעמים בכל יום: "ברוך ממציא המגבונים הלחים."

חמשת הימים חלפו להם ביעף. היתה לנו חוויה נהדרת. חזרנו להיות אמא ואבא אבל גם ידענו שאוטוטו המשלוח חוזר לשולחים. והשולחים הגיעו. מרוצים ורגועים אחרי חופשה. ואנחנו, שפחדנו שייגרם לילדים נזק פסיכולוגי ארוך טווח מינימום, גיחכנו כשהם אמרו להוריהם: "חזרתם נורא מהר, לא? אולי אתם רוצים עוד קצת לנוח ואנחנו בינתיים נישאר כאן?"

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>