beta

חולצת כדורגל לילד

ימי מונדיאל עלינו. הרוחות חמות והאנשים מתרגשים. רק שני משחקים עברו בינתים ומדברים עליהם כאילו זו הפעם הראשונה שצפינו בכדורגל מימינו. "צפינו" אני אומר. התכוונתי צפיתם. אני לא רואה כדורגל. לפחות לא כשאני לא חייב. ובכל זאת, מונדיאל וזה… חייבים כדורגל לילד…

הכדור הוא עגול, חיים משבת לשבת ולברבי חוקים משלה.

הכדור הוא עגול, חיים משבת לשבת ולברבי חוקים משלה.

זה קונפליקט. ההתנהגות שלי כאבא, גבר, מודל לחיקוי עבור בני הזכרים, תקבע הרבה עבורם באשר להמשך דרכם בחיים. אפילו אני, שלא מאמין בהטיות מגדריות, מבין לאשורו של דבר את ההבדל בין תאוריה למעשה. ולעניינינו אנו –  בתאוריה, לבנים מותר שלא להתעניין בכדורגל ולאהוב לרקוד במקום ואפילו ללבוש שמלות ורודות קטנות אם זה מה שמתחשק להם.

באופן מעשי יותר, קל לומר זאת כאדם בוגר, ולכשיגדלו אני מקווה שאכן יסכימו איתי על נקודות אלו, אבל עד שיגדלו, אין בכוונתי להקריב את ילדי על מזבח האמונות שלי. העולם שמסביבי עדיין מתנהג ופועל לפי קודים מגדריים ואין בכוונתי להפוך את ילדי לעופות מוזרים אך ורק בגלל שהאמונות שלי מכתיבות את זה. אם ירצו להיות עופות מוזרים כשיגדלו, אוודא שאצייד אותם בכל הכלים הנכונים בכדי להתמודד עם זה, אבל בהחלט לא אעשה את הבחירה הזו עבורם.

מהון להון, ככל הנראה אני הולך לשרוף כמה שעות מול המונדיאל יחד עם גיא כדי להוות מודל אבהי-גברי-נורמטיבי. זה זורם לי וההחלטה הזו מאחורי כבר, כך שאין הרבה מה לדון בזה. הדיון העיקרי בעניין כבר מאחורי ואפילו קניתי לו חולצה של קבוצת כדורגל. בארסה. כן, אני יודע שהיא לא משחקת במונדיאל. אבל הוא לא יודע, עדיין. ובינתיים זה מספיק לכולנו.

אז שמח וטוב לבב בהחלטתי לחגוג את שמחת בית הכדורגל, וללמד את בני את מנהגי יריקת קליפות הגרעינים אל כל מקום שאינו המקום המיועד שנקבע שבו מניחים את קליפות הגרעינים, העברתי שבוע ברגיעה יחסית בנוגע לעניין הזה. עד שנפל לי האסימון.

סביר להניח שאמא שלו באמת אחלה

סביר להניח שאמא שלו באמת אחלה

נניח וכבר התיישבתי עם גיא מול משחק כדורגל. מה קורה אז? אוקיי, אז הסברתי לו את העובדה שאמא של השופט לא באמת זונה ושלמרות שככה זה נראה, האוהדים בטריבונות הם לא חיילים בצבאו של וויליאם וואלס. מה עכשיו? זה הרי משחק משעמם תופת. אתה יושב מול המסך למשך 90 דקות ומחכה למה? שסוף סוף החברה עם החולצות הצבעוניות יצליחו להכניס את הכדור בין שתי הקורות האלו של החברה בחולצות שחור-לבן? וכמה פעמים זה קורה במהלך המשחק? שתיים? שלוש? בממוצע? האם בין לבין אני אמור להעמיד פני מתעניין? האם אני צריך לצפות ממנו להחזיק מעמד יותר משלוש דקות לפני שהוא מבקש שנלך לעסוק במשהו אחר? ואם לא, האם הוא צריך להחזיר את הגרעינים?

ושלא תבינו לא נכון, אני מבין כדורגל, יודע את החוקים ומבין את האסטרטגיה. ובכל זאת. יכול לחשוב על חמישה סוגי ספורט שאני מעדיף לשבת ולצפות בהם מאשר כדורגל בכל יום. וגם בהם אני מעדיף באופן כללי שלא לצפות.

אין לי ספק, את ההתלהבות מהספורט, או ההתאהבות המזוייפת הזו בקבוצה לכאורה, כשלמעשה אתה מתאהב בצבע הבגדים שלהם בלבד (כי בואו נודה על האמת, לא רק שהשחקנים מתחלפים כל שנתיים, אפילו הבעלים מתחלף. את מי אתם בעצם מעודדים למען השם?), או את ההתרגשות מה'תחכום' שבמהלכים, אני ככל הנראה לא אצליח להעביר לו. אבל מי יודע, לפחות השארתי לו את הדלת הזו פתוחה ואולי הוא יתאהב בספורט הזה בעצמו, בלי קשר אלי. וזה נהדר. כי תמיד טוב שיש על מי להסתלבט בבית…

No Comments

Join the conversation and post a comment.

Trackbacks/Pingbacks

  1. זמן פציעות | d/ad-men - […] שגם עמרי חושב ככה, ואפילו ניסח את זה יותר טוב – אז אם הגעתם עד […]
  2. איך זכיתי בזוג כרטיסים לגמר המונדיאל? ואיך זה קשור לחירייה | תחתית החבית - […] לסיום, אבות נוספים מתמודדים כעת עם תקופת המונדיאל. אב אחד מנסה להנחיל לבת שלו אהבה לכדור. אולם, לא כל …
  3. זכרונות ממונדיאלים קודמים | תחתית החבית - […] אולם, אבות נוספים רואים את תקופת המונדיאל אחרת. אבא אחד מנסה להנחיל לבת שלו אהבה לכדור. אולם, לא כל …

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>