beta

חיבוק דוב, כלומר דוב תינוק

זה סיפור אמיתי לגמרי. כל מילה ממנו. הוא ההוכחה הסופית, הניצחת, החד משמעית של הכוח והיכולת שלנו כהורים להשפיע באופן קריטי על החיים של הילדים שלנו, והכל מתחיל ונגמר בחיבוק דוב.

תינוק

התינוק הרוטן

כשחזרנו מבית החולים עם שני תאומים אחרי 3 ימים בביות מלא (כן, טירוף ביות מלא, ועוד יותר עם תאומים, כל מילה אמת), היינו שפוכים. לאט לאט, עברו הימים והשבועות והאמת, עדיין היינו שפוכים. הטיפול בזוג תינוקות, תאומים, הוא קשה ומתמשך ובעיקר כפול. הוא דורש המון אפילו כשעושים זאת בהורות משותפת. אולי זאת הסיבה שלקח לנו קצת זמן לעלות על זה.

לחטוף את הכאפה

זה היה בסביבות הזמן שהם אמורים להתחיל לחייך כשסוף סוף שמנו לב. שכבו לפנינו שני גורי אדם סטטיים, אחד גוזלי והשני דובי, וכל המאמצים להצחיק אותם נחלו הצלחה מהממת בצידו האחד של המתרס לעומת כשלון גמור בצידו השני. לא רק זאת, אלא שהדובון הקטן (יהלי, שעדיין היום מתהדר בשם החיבה דובי) בילה את מרבית ימיו בזעף. ואם ימיו בזעף לא הספיקו, הוא גם היה מתעורר בבכי, תמיד. עד כדי כך היה מזגו זועף עד כי שמות החיבה שהודבקו לו במשפחה היו "התינוק הכועס", או "התינוק הרוטן". אפילו אני חטאתי בכינויו כך מספר פעמים.

הפער הלך והעמיק בעוד אני המשכתי ככל הנראה להדחיק למשך מספר חודשים נוספים. עד שחטפתי את הכאפה. אירוע שהביא אותי לתובנות משמעותיות ולהבנה שאי אפשר לשבת על אחורי בשתיקה עוד. ההבנה המחרידה שהוא לא מישיר מבט ולא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי להביא אותו להסתכל לי בעיניים. קשה לי עד היום להעלות על הכתב את החששות הנוראיים שבערו בי באותם ימים (חפשו את הסימפטום בגוגל). פחד נוראי.

פרויקט חיבוק דוב

#hugtag

#hugtag

אבל המחשבה על כך הביאה אותי לתהות, אולי הוא לא מסתכל לי בעיניים בגלל שבכל פעם שאני, או כל אדם אחר, מרים אותו זה מפני שהוא בוכה והמשמעות של זה היא שהוא מחובק ישירות על הכתף להרגעה? פתאום נפל לי האסימון. אולי הילד לא זועף? אולי הוא לא רוטן? אולי פשוט לא לימדנו אותו? בשלושת החודשים הראשונים לחייו של יהלי הוא סבל ברצף מעיכול קשה, מחלה וגזים. אולי העיסוק המתמיד בהרגעה שלו והיחס אליו מראש כתינוק רוטן פשוט הביא אותי ואת שאר המשפחה לייצר נבואה שמגשימה את עצמה? אולי אנחנו מוותרים מהר מידי על הניסיונות לשחק איתו כי אנחנו מקבלים פידבקים הרבה יותר מהירים מאחיו, אריאל? אולי אנחנו לא נותנים לו מספיק פייס טיים?

או אלוהים, כמה קיוויתי שאני צודק.

כבר למחרת התחלנו בבית בפרויקט "חיבוק דוב". התחלנו להשקיע יותר מאמצים בלנסות להצחיק אותו. לחבק אותו פנים אל פנים עם דגש על חיבוקים וולונטריים דווקא כשהוא לא מתלונן. שיחקנו איתו משכי זמן ארוכים יותר.

דוב מאושר

היה קשה לגרום לו לחייך, להצחיק אותו, לסחוט ממנו תגובה. בהתחלה. אבל ברגע שעלינו על הגל, השינוי היה מדהים. מדהים ברמת הבלתי יאומן. מה זה בלתי יאומן? תוך חמישה ימים הדוב הקטן שלנו היה מתגלגל מצחוק כשהיינו מדגדגים אותו. אבל זה עוד כלום. הניצחון הגדול באמת היה לראות אותו מתעורר עם חיוך. לקחו עוד מספר ימים ספורים והוא התחיל גם להישיר מבט. אז ידעתי שניצחנו. האבן הענקית שישבה לי על החזה תקופה ארוכה כל כך הוסרה. וואו. ההקלה.

היום יש לי בבית דובי מאושר. הוא כבר בן שנה וחצי והוא מחייך כל הזמן. בבוקר, בצהריים, בערב. ובכל פעם שאני משתולל איתו ועם האחים שלו על השטיח וכולנו מתגלגלים מצחוק, עוברת לי בראש חצי מחשבה מהירה כזו, מאלו שמיד הולכות, "מה היה קורה אם לא היינו מתחילים במבצע "חיבוק דוב"? אולי בכלל הכל היה אותו הדבר. אבל אולי לא.


עצוב אבל נכון, יש תינוקות שנולדים אל עולם בו אין מי שיחבק אותם. עמותה מפליאה לקחה על עצמה להעמיד מתנדבות (כן, מעצבן, מתנדבות בלבד. אבל לפחות זה) ליד מיטותיהם כדי לחבק אותם. בימים אלו ממש האגיס עוזרת לגייס עבורם כסף ומעבירה אל העמותה 5 ש"ח עבור כל תמונה שנעלה עם התיוג #HUGTAG. אפשר לעשות את זה באפליקציית הפייס או ישירות באינסטה. תהיו בני אדם ותלכו על זה.

אתר זה הינו חלק מקבוצת הכוורת.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>