beta

יום שישי אצל סבתא – ההמשך

אז זרקתם את הילדים אצל הסבתא ונמלטתם. סבבה. אז את מהלך היום הראשון שרדנו וניגשים באפיסת כוחות להמשך המערכה. נחמה מצנר עם כל האמת עם איך נראה סוף שבוע של הנכדים אצל סבתא…

חדר אמבטיה מושקע. לשעבר.

חדר אמבטיה מושקע. לשעבר.

פוסט המשך ל"יום שישי אצל סבתא", כדאי להתחיל שם.

יום שישי בערב הגיע

ארוחת ערב שבת הסתיימה. ההורים עוזבים תוך כדי שהם מתכננים את המשך הלילה. הרי הם נטולי ילדים, אפשר לצאת לאיזה בר ולחזור מתי שרוצים, איזה כיף! ובינתיים, אצלנו, החגיגה בעיצומה. תמר עומדת על כסא ומופיעה. היא אוחזת במכונית קטנה של ברק שאולתרה למיקרופון. זה לא מקובל על הילד, הוא דורש את שלו בחזרה. היא לא מסכימה. התקף זעם קל ראשון יוצא לדרך, התפלשות קטנה על הריצפה. זה לא מפריע לתמר והיא ממשיכה בהופעה כשהקהל (סבא וסבתא) מנסים לפרגן לה אבל גם להרגיע את השד שנכנס באחיה. רגע, אני אומרת לו, יש לי רעיון מעולה (אני לא מפסיקה לשכלל את יכולת האילתור שלי מאז שהפכתי לסבתא). הנה, קח, זה מיקרופון מעולה, אני אומרת לו ונותנת לו את הדאודורנט שלי. ואז הם פוצחים בדואט, כאשר כל אחד מנסה להתגבר על הקול של השני/ה. הרעש מחריש אוזניים. אנחנו מנסים להציץ מידי פעם במהדורת החדשות של יום שישי ומבינים שאין מצב כי עכשיו הם רוצים ערוץ הילדים. כשסמי הכבאי ברקע אני מתחילה להפעיל את קסמיי ולשכנע את הקטנים להיכנס לאמבטיה. בסוף זה עובד. שניהם ישובים במים, מוקפים בכמות צעצועים/בקבוקים ריקים/דליים/כוסות. בהתחלה שקט, הם באמת חמודים כשהם מוזגים ומעבירים מים מכלי לכלי ומפטפטים ביניהם. אני מנצלת את ההזדמנות לצלם אותם, הרי אוטוטו הם כבר לא יסכימו שאצלם אותם, ועוד עירומים. אחרי כחצי שעה הם מתחילים לאבד את זה, משפריצים אחד על השנייה, זורקים צעצועים על הריצפה וממציאים משחקים מסכני חיים. אני מוציאה אותם, מנגבת ומשתדלת להתעלם ממה שנהיה מחדר האמבטיה המושקע שלי. את בקרת הנזקים אעשה אחר כך. הכי חשוב שאף אחד מהם לא שבר מפרקת, אני מזכירה לעצמי.

הם נכנסים למיטה ורוצים טלוויזיה. אצלם בבית אין טלוויזיה ואילו כאן יש, ועוד בחדר שינה! תמר מעווה לפתע את הפנים ואומרת לי, טרוניה בקולה "אני רעבה, מזמן לא אכלנו". אחיה מיד קופץ על ההזדמנות, מחזיק את הבטן וקורא "רעב, רעב". אבל כבר צחצחתם שיניים, אני מנסה. נו, נצחצח שוב, סבתא, מה הבעיה? או קיי, נשימה עמוקה, סבב נוסף של אוכל. שבעים ומרוצים הם לבסוף נרדמים.

ולי יקנו המון בלון

שבת בבוקר, יום יפה. סבתא מפנטזת על כוס קפה. סבא חולם לקרוא עיתון. זה לא קורה. 6:30 בשבת זו שעה שעד פרוץ הנכדים שכחנו מקיומה. הכנה מהירה של פורמולה ושוקו. אני חוזרת לישון, סבא לוקח על עצמו את שניהם ואני צונחת לעוד שעתיים של שינה מתוקה, עד שנמאס להם והם גוררים אותי למטבח. בעיניים טרוטות אני מביטה במה שפעם היה הבית שלי. איך הם הספיקו את כל זה? נושמת עמוק ולוקחת לי כוס קפה לגינה בעוד שניהם ניתלים מאחוריי על הכיסא. היא עושה לי תסרוקות והוא מביא ערימת ספרים. אני תוהה אם אצליח להגיע לשירותים הבוקר. זה לא מצחיק, צרכים אלמנטריים.

אני מתחילה להתארגן לארוחת צהריים. כמה אנשים נהיה? מי מגיע היום? בדרך כלל כולם – שתי בנותיי, שני חתניי, שלושת נכדיי ואנחנו. אני נכנסת לאטרף של בישולים. הקטנים כבר מבינים שאני הולכת להיתקע שעות במטבח והם מבקשים ללכת לגן שעשועים, עם סבא כמובן. הכנה מהירה של שקיות אוכל לדרך ("מה, לא נאכל כל כך הרבה זמן?") והם הולכים. השקט עושה לי רע ואני פותחת רדיו במטבח, אני חייבת רעש, אחרת כלום לא מצליח לי. כעבור כחצי שעה הם כבר חוזרים. צריכים פיפי. קקי. כסף. כסף? למה? יש הכל בבית. לא, הם רוצים ארטיק מהמכונה. אבל יש גם ארטיקים בבית. לא, רוצים מהמכונה. טוב, תקנו מהמכונה. בסדר. אני שוב לבד, קוצצת, שוטפת, חותכת, מעמידה סירים ומבעירה תנורים. צריכה לנצל את חלון ההזדמנויות. מכיוון שזו רוטינה יחסית קבועה, אני מתורגלת כמו חיילת בסדיר. הכל מתוקתק בצ'יק. הם חוזרים ומתחילים לערוך שולחן. לכל אחד יש תפקיד – איזו צלחת לשבור ומה לשפוך בדרך לשולחן. הם מרגיעים אותי "לא נורא, נטאטא". המשפט הזה תמיד מלחיץ. אז הם מתחילים לריב מי ייקח את המטאטא הירוק ומי את היעה האדום, הוא רוצה אדום (אצלו כל צבע הוא אדום. "ברק, תראה, כלב", אני אומרת. "מה הצבע שלו?" "אדום", הוא עונה). כשהם כבר ממש חסרי סבלנות, אני מציעה שנצא החוצה לחכות לדודה ודוד ולתינוקת מיכאלה. הם מתים על מיכאלה, יש להם עכשיו עוד צעצוע שאפשר להרים ולשמוט ולכפכף. לבסוף כולם מגיעים ומתיישבים מסביב לשולחן.

חטיף קטן לדרך

חטיף קטן לדרך

בכי כפול 3

הדקה הראשונה עוברת דווקא סבבה, מזגנו יין. אבל אז גם הקטנים רוצים. הכוס של ברק כבר הפוכה על המפה. לא נורא. עושים לחיים. אופס, גם הכוס של תמר לא שרדה. בתיאבון לכולם! פתאום מציף את השולחן ריח מוזר, ולא בגלל ששרפתי איזה תבשיל. למיכאלה תמיד יש עיתויים טובים. אני לוקחת אותה לאמבטיה, תמר וברק בעקבותיי, "רוצים לראות". הצעירים מנסים לשוחח, להתעדכן אלו בחיי אלו, משימה כמעט בלתי אפשרית כשלכל ילדה או ילד יש דרישות, מענות וטענות כל רגע. "רוצה לשבת כאן". [בכי] "לא, אני יושבת ליד אמא" [בכי]. "לא רוצה את הקציצה" [בכי] "רוצה כוס אדומה כמו של תמר" [בכי] באמצע הארוחה הקטנים מכריזים שהם סיימו והם רוצים את הקינוח. עכשיו. אנחנו באמצע האוכל, אני מסבירה. נאכל את הקינוח אחר כך יחד. [בכיX3] בזמן שהם מלקקים את הגלידה בגביע, המבוגרים מנסים לסיים את הארוחה. למדנו לאכול בלי ללעוס. פשוט לבלוע. ללעוס זה מיותר, סתם בזבוז זמן. פתאום צרחות – מיכאלה וברק יוצאים מדעתם. הם שוכבים על הריצפה, בועטים ומשמיעים קולות של חיות. הם עייפים. אנחנו עושים הערכת מצב זריזה ומחלקים תפקידים: ברק יילך הביתה עם ההורים שלו, מיכאלה תישן אצלנו עם אמא שלה, לפעמים גם אבא שלה מצטרף. סבא נרדם בסלון מרוב ייאוש. פתאום נהיה שקט (יחסי, תמר עדיין כאן, מול הטלוויזיה). שלב הקפה והקינוחים יגיע אחר כך, כשיתעוררו.

מגיע הערב. נועה ודורון נוסעים הביתה עם מיכאלה. ברק והוריו חוזרים אלינו אחרי שקמו. הם רעבים. אני מתחילה להכין ארוחת ערב: חותכת סלט, מכינה חביתות, פורסת לחם. תוך כדי, אני מכחכחת בגרוני ושואלת "מחר יש להם גן, נכון? לא כדאי שיילכו לישון מאוחר". "נכון", עונה בתי. "אז באמת כדאי שנתחיל כבר אמבטיות. אפשר כאן, אמא?" בטח שאפשר, הכל אפשר.

שמונה בערב. אחרי שסיימו את ארוחת הערב, התקלחו והתלבשו, הם מוכנים לזוז הביתה, אבל קודם הם מבקשים שאתן להם משהו לדרך ("הדרך" היא 5 דקות הנסיעה מהבית שלנו לבית שלהם). תודה סבתא, הם אומרים ובאים להיפרד ממני בחיבוק. "מה, אתם כבר הולכים?" אני שואלת, "כל כך מהר? אבל רק באתם".

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>