beta

יום שישי אצל סבתא

לא כל סבתא מבינה, מיד עם הפיכת לכזו, את העובדה שמדובר בג'וב תובעני. נחמה מצנר מספרת על דרישות התפקיד והכישורים הדרושים בכדי להחזיק מעמד ולו רק יום אחד בשבוע, יום שישי אצל סבתא…

 

טביעות בטעם תות

טביעות בטעם תות

להיות סבתא זה כיף גדול, אבל עד שקיבלתי את התואר הזה לא ידעתי שגם אעבוד בזה. נכון, זה נפלא כשהקטנים פורצים בצהלות לביתי, בית שבמשך שנים טיפחתי וריהטתי לפי טעמי, ומכיוון שהיינו רק שניים בבית, ניקיון של פעם בשבוע הספיק כדי לשמר לו חזות אסטתית. לא עוד. סופי השבוע הפכו להיות רכבת הרים, לעיתים מענגת, ולעיתים (קרובות יותר) – מסחררת.

זה מתחיל ביום שישי בשעת הצהריים. הורי הילדים ביום חופשי מהעבודה, עושים סידורים, אבל מתכננים את הבוקר כך שיספיקו לחזור עד הצהריים לאסוף מהגנים. הם טובים בתכנון זמנים. בסביבות 11:30 אני מתחילה לספור עד 10 ומחכה לצלצול טלפון. אני לא מגיעה ל-10, הטלפון מצלצל. אני עונה ושואלת אוטומטית: "לאסוף את שניהם? שוב נתקעתם בפקק?"

 

 

קיבות נפרדות

בסביבות אחת בצהריים הבית הומה. הטלוויזיה בפול ווליום על ערוץ הילדים (אצלם בבית אין כבלים), תמר מרוחה על הספה בעוד ברק תלוי על דלת המקרר כמו קופיף וצועק "קר-קר" (קרטיב). אני, אופטימית שכמוני, מנסה להסביר: "קודם ארוחת צהריים, אחר כך קר-קר." לשווא. הוא כבר מסתובב עם קרטיב בכל הבית, מטפטף על הרצפה והרהיטים, קופץ ומורח, נתקע בקיר ומשאיר טביעות אצבעות בטעם תות. מכיוון שהחלטתי מראש עם עצמי לא להתעצבן על הלכלוך, אני מביטה בעיניים כלות איך הבית אט אט מאבד ציביון ויורד לטימיון. באותו זמן, אחותו הגדולה מצהירה על רעב כבד ומתעקשת להשביעו בסלון מול הטלוויזיה. אני מסבירה בעדינות שלאור ההיכרות המעמיקה שלי איתה ועם תזזיותה, מרק זה משהו שלא כדאי לאכול על הספה. להיגיון שלי אין סיכוי מול "הנסיכה סופיה" שבדיוק עכשיו פגשה את הנסיך. תוך דקה או שתיים אני מגלה גזרים, קישואים ושאר ירקות מציצים אליי מתחת לשולחן הזכוכית, צפים על שלולית נוזל שהיה פעם מרק. אני חושקת שיניים. אל תתרגזי, הרי החלטת. וזה קשה, מעצבן בטירוף. טוב, ניקוי מהיר, צלחת נוספת, הפעם במטבח. הקטנצ'יק בינתיים סיים את הקרטיב ואוכל עכשיו מרק. תכל'ס, יש להם קיבות נפרדות – אחת לממתקים ואחת לאוכל רגיל, ואין קשר ביניהן. הם מסוגלים לאכול שוקולד ביד אחת ושניצל ביד שנייה, זה לא משפיע להם על המטבוליזם.

חדר שינה

מנקים פעם בשבוע

סוף סוף ההורים מגיעים, רעבים כמובן. נגלה שנייה של מרק. הם לפחות לא שופכים אותו אלא להיפך, הם "מנקים" את הסיר. לפחות קל לשטוף אותו אחר כך. הם מעמיסים את הילד ולוקחים אותו לשנת צהריים. תמר תמיד נשארת. למה לא? השירות מצויין, הטלוויזיה חינם, ומגירת הממתקים מפוצצת בכל טוב. ואז היא מסתערת על הממתקים כמו ילדה סומאלית שמצאה גרגר אפונה. אין לתאר את תאוות המתוקים שלה שלא יודעת שובע. רק שלא תקיא עליי, אני אלרגית לקיא. אבל היא לא מקיאה, היא רוצה עוד. אני מבינה אותה, בבית שלה באמת אין ממתקים, מקסימום חטיף חרובים אורגני… פלא שהילדה פורקת כל עול אצלנו?

 

 

 

איך הוא הגיע לשם?

אחר כך אנחנו עושות יצירה וגם אופות עוגה. אנחנו מבשלות ואופות הרבה ביחד. זו חוויה מסוג אחר. תמיד יש לה הערות (צודקות): "שכחת את הסוכר", "לא חיממת את התנור מראש." איך אני יכולה לזכור הכל כשמסביב כאוס מוחלט – ביצים שלא הצליחה לשבור כמו שצריך מטפטפות על הריצפה, סוכר מפוזר על השיש וקמח על הכיריים (איך הוא הגיע לשם?). אבל החלטתי לא להתעצבן. בעוד שאני מתפנה לארגן הכל מחדש, נכדתי האהובה מתפנה לספה, לצפות בעוד תכנית ילדים, לנוח לפני כניסת שבת המלכה. אני לא מרגישה מלכה, אני תרנגולת מרוטת נוצות. מביטה בשעון, כמעט ערב. עוד מעט ייעורו ההורים וברק משנתם ויבואו לארוחת שבת. כשהם מגיעים, ערניים וריחניים, תמר מודיעה להם שהיא ישנה אצלנו. גם הקטנצי'ק רוצה, הוא לא פראייר. בעתה קלה אוחזת בי, אבל היא מהולה בהנאה צרופה.

על איך שרדתי (רמז: בקושי) את המשך הערב, הלילה ויום השבת – בפעם הבאה

No Comments

Join the conversation and post a comment.

Trackbacks/Pingbacks

  1. יום שישי אצל סבתא - ההמשך - אבהות ישראלית - […] המשך ל"יום שישי אצל סבתא", כדאי להתחיל […]

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>