beta

להידחס לבגד ים מול מלכת הכיתה

איך אמיתות החיים שלנו מתנפצות לעיתים מול עינינו ברגע מחריד אחד המחזיר אותנו לילדים הקטנים שהיינו פעם. אפרת לוי בתחרות להידחס לבגד ים עם מלכת הכיתה, מסיקה מסקנות ומחליטה להזמין אותה לברד. בפעם הבאה.

מלכת הכיתה

מלכת הכיתה

אני לא יודעת אם זו תקופת החגים הידועה לשמצה, או יום הולדתי ה-31, שבא והלך ולא הותיר אחריו רושם רב במיוחד. אולי הקיץ הארוך, הלוהט ממלחמות ומילדים היוצאים מדעתם משיעמום. אולי החזרה לשגרת הלימודים שהופרה אחרי פחות משלושה שבועות לתוך חודש חופש נוסף, כמעט. אולי הסתיו שמבושש להגיע, הלחות המעיקה, המצב הכלכלי, הבטחוני, האישי. אייל גולן נבחר לזמר השנה, ויינט טוענים שאנשי הקבע מקבלים תואר שני בחינם. מתחשק לי לכבות את כל המכשירים החשמליים בעולם, חוץ מהמזגן. יש גבול.

דולפינות סגולות

לפני כמה חודשים עשינו מנוי לבריכה, במחיר מופקע ובתמורה נמוכה; הבריכה מיושנת, אין בה מתקנים מפוארים, רמת התחזוקה בה סבירה, מחירי המזנון מופרכים (ברד בעשרה שקלים לכוס קטנה. ברצינות?) בסדר, לא מעבר. המנוי לבריכה אמור היה להיות גלגל ההצלה שלי לחודשי החופש הגדול. זו פעילות גופנית בריאה, הרחק מהמסכים, מתאימה לגילאים של שלושת הילדים, מעייפת ופותחת את התיאבון. תענוג. עד שהתחילה שרשרת האירועים האיומה בחטיפת שלושת הנערים ורציחתם. לא היתה לי שום כוונה ללכת לבריכה בשעת מלחמה. מעבר להיבט המוסרי, אין בה מרחב מוגן ואין שום דרך לאסוף שלושה ילדים מהמים ולסוכך עליהם בגופי, בלי סכנת החלקה או פציעה. היו שהלכו. בניהול הסיכונים שלי-זה היה סיכון מיותר וגדול מדי. אז ויתרתי. לפני שבועיים הלכנו לבריכה בפעם הראשונה. היה נעים וחמים. הילדים נהנו, התעייפו, השתזפו. העור של אופיר קיבל גוון זית יפהפה. מכולם, היא היתה המאושרת ביותר מהבילוי. ילדת נגב, לא מבדילה בין מקורות מים, כך שמהרגע שחזרנו היא רק התחננה "ללכת שוב לים". ים, בריכה, סמנטיקה. היא התאהבה.

ראש השנה זימן לנו סוף שבוע בן ארבעה ימים. הזדמנות לנצל את המנוי וללכת לבריכה. ביום הראשון המים היו קרירים, המזנון היה סגור ונטוש מצוות וממבקרים והבריכה היתה ריקה כמעט. אנחנו וכמה קשישים שלא ויתרו על שחיית הבוקר. היה נפלא. בשבת המצב היה הפוך. משפחות רבות, סבים, הורים ונכדים, עובדים, אנשי תחזוקה ונערה מקסימה בקיוסק (טעיתי בשטר בגלל הצבע הירוק של השטרות החדשים, והיא רדפה אחריי עם 30 שקלים עודף). הילדים פגשו מיד חברים. אופיר רצה למים לפני שהספקתי למרוח עליה קרם הגנה מהשמש. את הקרוקס היא נזכרה לחלוץ רק שניה לפני שכפות הרגליים שלה נגעו במים. היה צפוף בבריכת הפעוטות, אבל העמדנו פנים שאנחנו דולפינות סגולות והיא שחתה על הגב שלי. רגע קסום.

להידחס לבגד ים פרונטאלי

ואז מלכת הכיתה נכנסה. וכל השמש שהיכתה בי ללא רחם לא הועילה. קפאתי מבפנים. בהילוך מלכותי, בבגד ים זעיר ולבן, ועליו גלביה יקרה, לבנה ותואמת, באיפור מלא ובצינה הנשקפת מעיניה. מלכת הכיתה ואני לא מחבבות זו את זו. היא יפה. משהו בין רוית אסף לגלית גוטמן. תמירה וארוכת גפיים, מהפנטת. ופתאום מדולפינה סגולה הפכתי לברבאמא. שמנה מדי, מגושמת מדי, בבגד ים חשוף מדי למימדיי הלא זעירים. שיר אלמליח המושלמת אמרה בראיון  שהכל נראה עליה פרובוקטיבי. שתנסה להידחס פרונטלית לבגד ים שנקשר בעורף. אבל נוח לי בו ואני אוהבת אותו ואני בת 31. ואם למישהו לא נאה, שיסב את מבטו או שילבש הוא חולצה בבריכה. זו אני. זה מה יש.

ואני מופתעת מעצמי. כי הנה אני, על כל המודעות העצמית שלי, נחרדת מהופעה בבגד ים בפני היפה של השכבה. אני הרי לא מרכז עולמה. היא באה לבלות בבריכה, לא להסתובב עם שלטים קטנים ולתת ליתר האימהות ציונים על מראיהן. וכל הפמיניזם השקרי שלי קורס. כי בתור זו  שמשתתפת בדיונים בקבוצות סגורות ומעודדת נשים אחרות לא להיכנע למשטור הגוף, שמשתפת תרשימי זרימה שבהם אם יש לך ביקיני ויש לך גוף-יש לך גוף לביקיני. אני, שמחרימה את קרולינה למקה, נעלבת בשם כל מי שמעל מידה 42, מעריצה את שרונה מהשבלוג ואת ריי שגב על פועלן, נואמת בלי הרף שכולנו יפות, כל אחת בדרכה שלה. אני יכולה להיות שגרירת רצון טוב של קמפיין גוף אמיתי של נשים אמיתיות של "דאב". הנה אני מתכווצת ומייחלת שהמים יעלימו אותי, במלוא קיומי הלא-קטן בתוך בריכת פעוטות. שכלי טיס קטן ומרחף ובו חולצה יגיע מעליי בצלצול, כמו המתנות ששולח היימיטץ' לקטניס ב"משחקי הרעב". חבילה מכונפת עם חולצה להתחבא בה.

תקראו ליצחק קדמן

אני מפנה לה את הגב. אופיר תובעת את תשומת לבי. ילד לא מחונך ולא מרוסן משפריץ עלינו מים עד שהיא כמעט טובעת. אני לא מצליחה לגרום לו להפסיק במילים. אבא שלו יושב ממש לידינו ורק רוצה שהילד שלו יטבע למוות. האב מביט בילדו בתיעוב אדיש. הילד נוראי. או מתנהג בצורה נוראית. אני מבקשת מהאב שישתלט על הבן שלו. הוא מביט בבגד הים החשוף מדי שלי במבט רב משמעות, ואומר "יש סיבה שהוא התחיל איתך, אה?". ילד בן שש אולי. אבא דפוק. אני מתייאשת ומשפריצה על הילד בחזרה בכח. תקראו ליצחק קדמן, טוב? הוא כמעט הטביע את אופיר. זה מרחיק אותו לרגע, לא יותר. הכל כל כך מתיש. הבנים מבקשים שנלך לקנות ברד. מלכת הכיתה קמה. אני מנצלת את ההזדמנות, יוצאת מהמים וגוררת אחריי את אופיר, לקול מחאותיה הרמות.

הגל הזה של חוסר הנוחות, של אי ההשלמה עם מי שאני. למה אנחנו חסרי אונים מול הגאות? השיר החדש של אחת הלהקות האהובות עליי לא מפסיק להתנגן לי בראש. כל מהמר יודע, שהוא שם כדי להפסיד. כל גל אומר לגל הבא אחריו שיהיה גל נוסף. יש דברים בלתי נמנעים. כמו גאות.

חובצת חמאה סלאבית

הרי אם באמת הייתי חשה שלא בנוח בעורי שלי, הכל בר שינוי. תזונה נכונה ופעילות גופנית. לאכול פחות, לזוז יותר. זה לא שאני לא יודעת איך. ירדתי 14 קילו בחודשיים כשרק רציתי. מייד אחרי לידה. קרעתי את התחת באימונים בסטודיו סי וניהלתי יומן אכילה מסודר.הלכתי קילומטרים ברגל .כל פירור נרשם. לבשתי ג'ינס במידה 36 וזה לא שהייתי מאושרת. ככה אי אפשר לחיות. חזרתי למה שאני ב"רגיל". כמו אקורדיון, כמו יו יו. אין אישה מלאה שלא היתה שם. גוון סטפאני מ"נו דאוט", אחת הנשים שאני אוהבת לא רק בגלל המוזיקה, אלא בעיקר בגלל האופי והכנות, אמה פעם שהמטרה שלה בכל ראיון היא שנערות שיקראו את הראיון יידעו שהיא לא נולדה ככה. זה לא טבעי, לא נטול מאמץ. היא מתאמנת ארבע שעות ביום. כל יום.  לגוון סטפאני יש קוביות בבטן. כי היא בחרה לשלם את המחיר. לי לא בא. אז קניתי ג'ינס במידה אחת יותר. כזה בלי כפתור שלוחץ על הבטן. ו99 אחוז מהזמן-נוח לי בגוף שלי. ואז מלכת הכיתה באה ואני מרגישה כמו לווייתן בחוף שרתון. וזה דימוי, זו הרי לא המציאות. אני ממוצעת, אולי טיפה יותר. רוב הנשים בארץ פחות או יותר במימדים שלי. אני לא נראית כאילו אני עומדת ללדת שלישייה של תמסחים. רק שבמקום שהכל יתרכז בטוסיק חינני של ניקי מינאז', היקום סידר לי פלג גוף עליון של חובצת חמאה סלאבית. וזה בסדר. כולנו שונים וכולנו שווים. אז אני לא חסרת אונים אל מול הגאות. אני חוזרת לבריכה, והפעם אני מתכוונת לשבת ליד מלכת הכיתה ולהציע לה ברד. מי יודע מה יהיה?

כל כלב ברחוב יודע,  שאנחנו מאוהבים בתבוסה. האם אנחנו מוכנים להיסחף מרגלינו ולהפסיק לרדוף אחרי כל גל שנשבר?

ואפיפית לסיום-

תפוחי אדמהאולי אני לא בר רפאלי, אבל אם יש משהו שאני יודעת, זה שילדים מורעבים לא מחכים בסבלנות עד שהאוכל יהיה מוכן. אז אני שמה את תפוחי האדמה הפריכים האלו בתנור לפני שאנחנו יוצאים, וכשאנחנו חוזרים, מחכה לנו ארוחה חמה ומשביעה.

מחממים תנור ל-235 מעלות

קולפים שבעה תפוחי אדמה גדולים וחותכים אותם לקוביות קטנות.

בקערה מערבבים:

רבע כוס שמן זית, שתי כפות סוכר חום, כף פפריקה, כפית פתיתי צ'ילי מיובשים, מלח ופלפל. מוסיפים לתערובת התיבול את תפוחי האדמה ומעסים אותם כל שכולם יהיו מצופים היטב.

מוזגים את התערובת מהקערה לתוך תבנית התנור (מעל נייר אפייה, בשכבה כפולה. למה לקרצף?)  ומשטחים אותה כך שתהייה בשכבה אחידה ככל האפשר.

מכניסים את התבנית לתנור ומכוונים טיימר כך שהאפייה תפסיק אחרי 40 דקות. תפוחי האדמה ימשיכו להתבשל מהחום של התנור הסגור, כך שאין צורך לאפות יותר מזה. בפעם הראשונה תשגיחו. התנור שלי קצת איטי. אולי שלכם אופה מהר יותר. בפעמים הבאות כבר תוכלו להשאיר את תפוחי האדמה להיאפות ללא השגחה.

מוציים את התבנית מהתנור, מחכים שיתקרר וטורפים במזלג, מהתבנית. אחרי הבריכה אין זמן לנימוסים ולהליכות. את הרעב צריך להשביע.

נצלו את שאריות הקיץ, לפני שימשיך הלאה, כמו בשיר של א-הא. שנה נהדרת, שנה של קבלה עצמית.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>