beta

להמציא את הגלגל עם עוגת תותים

בין תורים אלקטרונים לצלילות עמוקות לשליית מטרנה, אפרת לוי מניעה את הדלוריאן ומנסה להמציא את הגלגל וללמד חתולים זקנים מנגינות חדשות על הקסילופון. או במילים אחרות, איך לחסוך את המשאב החשוב לנו ביותר, זמן.

קופה אוטומטית, של פעם. צילום: דייב סי.

קופה אוטומטית, של פעם. צילום: דייב סי.

אבא שלי אומר שאי אפשר לחנך אנשים מבוגרים, ואי אפשר להמציא את הגלגל. שני החלקים של המשפט נכונים. אם פעם חשבתי שהשיבה מביאה עמה מבט סבלני על העולם, היום אני יודעת שההיפך הוא הנכון. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו אמנם מייחסים חשיבות פחותה יותר לזוטות, אבל עיתותינו כבר אינן בידינו. אנחנו ממהרים. תמיד, לכל מקום. כמו הארנב הלבן ב"עליסה בארץ הפלאות", מריאן, הביאי לי את הכפפות שלי. אני מאחר, אני מאחר! המלכה תקצר אותי בראש!

רחלי! את מוכנה?!

חיכיתי היום בתור בחנות כלי כתיבה, מסוג המטלות שכולנו מוצאים את עצמנו ממלאים בתדירות כזו או אחרת. לפניי היתה לקוחה אחת, או כך חשבתי, עד שבלונדינית מבוגרת, מחומצנת שיער עד לשד עצמותיה, חמושה בתיק ענק מזוייף של "מייקל קורס" צווחה לי בקולניות, מקצה האחר של החנות: "אני הייתי אחרי האישה הזו". לא היתה לי שום כוונה להתווכח. חשבתי שהיא תידחף לפניי, על שלל מוצריה, ותעכב אותי בחמש דקות. מהן כבר חמש דקות מתוך חיים שלמים? הרי אם אתווכח איתה, חמש הדקות האלו יבוזבזו ממילא. אז היא דחפה אותי (כן, פיזית) ופרקה את מוצריה על הדלפק. ואז היא קראה לבת שלה מירכתיי החנות, בזעקה בקול חרוך מסיגריות: "רחלי!", "רחלי! את מוכנה? רחלי!"

למותר לציין שרחלי לא היתה מוכנה. היא הוסיפה משהו. ועוד משהו. ואז: רגע, זה במבצע? למה כתוב 9.90? זה לא הקוד הזה? וחיכיתי, וחיכיתי, והמצרכים שקניתי קודם לכן בסופר והמתינו (לדקות ספורות, כך חשבתי) בתא המטען של האוטו התחממו, והרגשתי את הזמן שלי נוזל סביבי, כמו בשעון חול. יש סרטון ויראלי שרץ עכשיו, של דובון חמוד שמתלבט בין שתי שורות התור לשתי הקופות בסופרמרקט. כל החלטה שהדובון קיבל התברה כשגויה. גם כשהחליט לא להחליט. דובון אומלל. סיפור חיינו.

ההמצאה החביבה עלי אי פעם

כשהמתנתי לקופאית בסניף של ענק כלי הכתיבה והציוד המשרדי, תהיתי למה אין קופה אלקטרונית. זו ההמצאה החביבה עליי אי-פעם. זה נשמע קטן, נכון? אבל אני גרה ביישוב, ואין לידי מכולת, כך שאני משתדלת לערוך את הקניות שלי בדרך ללימודים או לסידורים ובחזרה מהם, כדי לחסוך בזמן ובדלק. אבל אין לי זמן, זוכרים? אני ממהרת לפגישה עם מלכת הלבבות ועם הזחל, והכובען המטורף. אז אני עוצרת תמיד באותו הסניף של אותה הרשת. יש שם קופה אוטומטית.

מקלידים מספר חבר מועדון, סורקים את הברקודים ומקישים "לתשלום". מעבירים את כרטיס האשראי ויוצאים. כל תהליך התשלום לוקח פחות מדקה. ואין תור לקופה האלקטרונית, כי כולם חוששים ממנה, למזלי הרב. היא ידידתי הטובה ביותר. אני כבר יודעת באיזה זווית נמצא הברקוד של כל מוצר מהמוצרים הקבועים שלי, ואני יכולה להביס כל קופאית מנוסה. זה כל כך חכם ויעיל, וחוסך לי זמן ועצבים. איך לא חשבו על זה קודם? איך? הרי טכנולוגיית סריקת המוצרים קיימת כל כך הרבה זמן. עם כל הכבוד לקופאיות, עכשיו לוקחת דברים שלך ולא באה בלובה יותר בחיים שלך. אני אסתדר לבד. זה חידוש כל כך קטן ושולי, אבל בשבילי הוא חוסך זמן כל יום, ואני מרגישה קצת כמו מייקל גיי פוקס הצעיר ב"בחזרה לעתיד". הניעו את הדלוריאן!

תינוק רעב

להאכיל את הגוזל. צילום: אודרי

להאכיל את הגוזל. צילום: אודרי

כל הורה לתינוקות מכיר את הרגע שבו התינוק רעב. אבל רעב, עכשיו. הבכי מתחיל בלי התראה ומתגבר אקספוננציאלית, עד שהוא הופך לזעקות שבר מקוטעות, גם אם האכלתם אותו לפני שעה וחשבתם שהוא שבע. ואתם מנסים להסות אותו, שלא יעיר את אחותו הגדולה או את בת זוגכם הישנה, ומדדים למטבח ברגליים יחפות על הרצפה הקרה. רק כדי לגלות שאלו הפירורים האחרונים של המטרנה. וצריך לפתוח קופסה חדשה. מסירים את רדיד האלומיניום שמבטיח סגירה הרמטית ומכינים בקבוק במהרה. זה המצב הטוב, המצב הפחות טוב מגיע יומיים לאחר מכן, כשאמנם נשאר בקופסה מספיק כדי להכין בקבוק. אבל האבקה למטה. הניסיון לגרוף אבקה מתחתית קופסה מלבנית בכפית מדידה עגולה יכול להיכלל בסקר מיונים לקורס טיס. משימה בלתי אפשרית. במיוחד לבעלי כפות ידיים גדולות, גם אם הם חושבים שהיכולות טכניות שלהם עולות על אלו של בעלות הידיים הקטנות. טכנית. זה בלתי אפשרי. ובעיקר מתסכל. והתינוק רעב.

וכמו הקופה האלקטרונית, שאיך לא חשבו עליה קודם, קם גאון, ואולי גאונה ב"מטרנה", והמציאו מאריך לכפית. כמה קטן, ככה גאוני. איך אני לא חשבתי על זה? איך בכל הלילות והימים שבהם חפרתי לשווא תוך הטיית הקופסה וניסיון לדחוס את היד פנימה לעומקה, לא חשבתי פשוט להאריך את הכפית. אני לא יודעת מי שם ב"מטרנה", חשב על זה, אבל איך אני לא חשבתי על זה קודם? זו הברקה. זה מתבקש, ובה בעת קסום.

חתולים על קסילופון

מה חבל שלא הפכתי את ניסיונותיי לדלות מטרנה מתחתית הקופסה לסרטון יוטיוב. כמה חתולים מנגנים בקסילופון ברקע, והייתי הופכת לסנסציית רשת. אני לא יכולה לחכות ולראות מה ההמצאה הבאה שתשנה את חיי. אולי באמת תהייה רחפת, כמו ההאבר-בורד של מרטי מק'פליי ב"בחזרה לעתיד", אולי נוכל לשגר את עצמנו כמו במסע בין כוכבים. אולי אי.טי מחכה לנו, רכוב על אופניו. אם יש סביבכם הורה טרי, הושיטו לו יד. הוא כנראה עייף וטרוד ומודאג, וצריך עזרה קטנה אך רבת משמעות. כמו חיבוק, עצה, שנת לילה רצופה או קופה אלקטרונית ומאריך לכפית המדידה של "מטרנה".

אפיפית לסיום

תותים וקצפתהסוד בעוגה הזו הוא הרמוניה. ההיפך המוחלט מתורים דחוסים וצפופים. משהו מקסים שמנגן ביחד.

לבסיס:

  • ארבע ביצים
  • שתי קופסאות שמנת מתוקה
  • שתי כוסות סוכר
  • שתי כוסות קמח תופח

לשאר:

  • 2 סלסלות תותים
  • חצי כוס סוכר
  • שמנת מתוקה
  • 2 כפות אבקת סוכר

אין צורך במיקסר! טורפים את הביצים ומוסיפים את יתר המרכיבים לפי הסדר.נמנעים מעיבוד יתר ומערבבים רק עד שהקמח נטמע. מחלקים את הבלילה לשניים ואופים בשתי תבניות חד פעמיות עגולות. 160 מעלות ל45 דקות או עד שפני העוגה מזהיבים.

בזמן ששכבות העוגה מצטננות, לוקחים שתי סלסילות תותים: את האחת קוצצים לקוביות ומפזרים עליה חצי כוס סוכר. מחכים שהתותים יפרישו את העסיס הטעים שלהם ויווצר סירופ תותים מהיר. את השניה פורסים לפרוסות, לעיטור.

במיקסר מקציפים שמנת מתוקה עם שתי כפות אבקת סוכר לקצפת יציבה.

ההרכבה:
מניחים בתבנית זכוכית את שכבת הבסיס, מרטיבים אותה בעסיס התותים, מורחים שכבה דקיקה של קצפת ומעליה מפזרים את קוביות התותים שיצאו מהרוטב. מניחים שכבה נוספת של בסיס ומעליה את כל יתרת הקצפת. מעטרים בתותים הפרוסים. העוגה חייבת לנוח שעתיים ורצוי אף לילה במקרר.

בבוקר פורסים אותה. יופי חי.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>