beta

לטפס על קירות

כנראה שיש משהו באמירה "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", כי כשרועי ויינשטיין הגיע לארץ, הוא פתאום התחיל להקשיב לישראלים אחרת. על קסם, אהבה וטירוף הולנדי במדינה אחוזת חרדה.

טיול

ילדות הולנדיות בפארק אלונה ליד קיסריה.

3 שבועות בתוך המלחמה ואנחנו מטפסים על הקירות. סליחה שלא כתבתי הרבה זמן הייתי עסוק בלחוות את מדינת ישראל, ואיזו קבלת פנים מטורפת שקיבלנו במדינה חסרת הגבולות הזאת. היום, שלושה שבועות אחרי נחיתתנו לתוך אזעקות, טילים, רסיסים במסעדה, קמפינג הזוי במעיין צבי, חמישה ימים ביער אודם ,ימים של ים וימים של בריכה, 3 לילות בדירת גג בתל אביב והמון חרדה אני רוצה לחלוק איתכם, הימין ה"כוחני", השמאל ה"תבוסתני", המחאה החברתית, החקלאים, המורים ועם סך כל האנשים המדהימים שיצא לי ולשלושת המפלצות המצחיקות שלי לפגוש – אני מאוהב… ואין פה, אולי בראשונה מזה הרבה זמן, שום טיפת ציניות.

רסיס של רקטה

מלחמה וילדים מתים. רסיס של רקטה

באתי לחופשה ומצאתי מחשבות על חזרה לאחת המדינות המבטיחות בעולם, והייתי, חייתי ושילמתי מיסים בהמון מהן. אני לא זוכר חופשה מאושרת מזו. נכון המון סבל מסביב לכולנו אבל כאבא לילדות שלי אני מחויב להפנות את צומת ליבן למה שיפה התשקורת כבר תנסה להפחיד אותם מספיק. אם בישראל אני צריך להסביר להן על למה מלחמה וילדים מתים, אז בהולנד אני צריך להסביר על למה ל670 ילדים ברשת גנים ממשלתית יש יותר מאלפיים שעות וידאו והם לא שרו אפילו שיר אחד בטלויזיה. אין מדינות מושלמות.

דרך כל הגועל וחוסר האנושיות, דרך אהבה ופחד, דרך אושר דמעות ויאוש, דרך אבדן חיים וחיים חדשים שכולם מדברים עליהם בדרמטיות בלתי מתפשרת, דרך כל החרדות שלהם ראיתי עולם ומלואו. מדינה של תושבים אמיצים ונאמנים כל אחד בדרכו לרעיון של לחיות. כשאני מטייל בעולם אני תמיד מנסה למצוא את מה שחסר לי באווירה של אותה מדינה. כשהגעתי ולישראל החרדה והמבוהלת מן הסתם חיפשתי אומץ. ומצאתי הרים של אומץ חוזק וחוסן אישי ולאומי כאחד. יקומו אנשים ויפנו את תשומת ליבי לשנאה המשתוללת… די מצחיק האמת.. לדעתי רק כשהאגם צלול רואים את החרא שצף בכזאת קלות. לדעתי אזרחי ישראל שכחו לאהוב את עצמם האנשים המקסימים שלא מפסיקים להרעיף עליי ועל הבנות שלי אהבה בלתי מתפשרת וקבלה חסרת תנאים.
טיפוס קירות

זואי מטפסת

אני לא אשכח ביום השני אחרי שנחתנו ונסענו עם הקטנות לבית אבי ברחובות. ההורים המפוחדים שלי חיפשו מקום בכדי לשחרר את כל החשמל שאגור בשלושת הפרעות הקשב שלי. 'טיפוס אורבני' אמא שלי הציעה, כי זה מתחת לאדמה מצופה בבטון ולכן 500 מטר של מרחב מוגן נשמעו לה מספיקים. את פנינו קיבל מיכה יניב, הוא נראה לי מוכר לקח לי רגע למקם אותו בזיכרון של שהתחבר ביחד עם משהו על הר בשם אל קפיטן. אם אי פעם תהיתם על האופי המיוחד של מטפסי הרים שמגיעים לפסגת האוורסט, אחרי 5 דקות שיחה עם מיכה אתם תבינו שההר פשוט רך מדי והעוצמות של הבן אדם נמצאות בכל נקודת אחיזה.

המתחם הוא בגודל של 500מ״ר, עם 150 מסלולי טיפוס בכל הרמות.

שעות הפתיחה:

א: 16:00 – 23:00

ב, ג, ד, ה: 11:00 – 23:00

ו: 11:00 – 16:00

שבת: 11:00 – 21:00

חייבים אישור הורים, שניתן להוריד גם מהאתר

התקופה הקשה רק התחילה ותיכף כולנו נתחיל לשלם על כל ההחלטות שנלקחו בשבילנו. אז אני מזמין את כולכם לנצל את הכוח שמאחורי 20,000 איש שבאים להלוויה של חייל בודד ולהתרכז קצת בהווה המדהים שכולו כרובו בסימן התקרבות וחברות. אני רוצה לנצל את ההקשבה שלכם בזמן שאתם קוראים את מילותיו של אדם פשוט ואוביקטיבי. לא כל כך רע פה. תמיד יש יותר גרוע, צריך להתלונן על מה שעוד אין, אבל לא לבטל את כל מה שיש. קצת פרופורציות והכל נראה יותר טוב. אני לא אוהב את זה שפוליטיקה הפכה לאמונה; אף אחד לא בטוח פה בדרך אבל כולם יודעים מי לא צודק.
אז אני החלטתי להשכיר מכונית ולקחת את הבנות שלי למסע בתוך האהבה והחרדות של ארץ ישראל. דרך העיניים של ההולנדיות הקטנות, אני מקווה להזכיר לאזרחי ישראל מה יפה בישראל ושעם ישראל חי אבל ממש מתלונן במקום להנות. שזו עדיין זכות לחיות פה ובאמת לא כל כך נורא ואולי מעל הכל שיש פה יותר סיבות לשמוח מאשר לבכות. באתי לכתוב על אבהות ישראלית וקיבלתי שיעור בישראליות אבהית.
אל קפיטן

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>