beta

מפלצת של אבא או גאון של אמא

רועי ויינשטיין מסביר למה עדיף לקרוא לילד מפלצת ולא גאון ובודק איתכם איזה רף קבעתם לילדים שלכם והאם יוכלו לשבור את השיאים של עצמם.

הרגע הראשון שראיתי את היצורונת הקטנה והחדשה… היא לא הייתה יפה במיוחד או מעניינת ממש. המילה "שלי" הסתננה דרך כל ההגנות. עם כל מיצמוץ, הראיה הפכה להסתכלות. ההבנה חילחלה דרך כל תא ותא בגופי, ממלאת כל חלל בתודעתי… אתמול הייתי פחדים, חששות, ציפיות, הישגים, אמונות, מטענים, מסקנות, הגנות מגננות, אכזבות, סוחב את כל מה שעשיתי במסע להבין מה עוד יש לעשות… ולמול עיניה של התוצר שלי הרגשתי בפעם הראשונה מושלם הרגשתי "מלך"…

נימים רוטטים

פרץ הרגשות, שאני לא ממש הבנתי, הרטיט את נימי נשמתי. האנרגיה מחפשת דרך לצאת החוצה ואז.. זה יוצא… מתחיל בשם חיבה קצר… ומתוך הניסיון שלי להכיל את כל הרגש במילה אחת פתאום זה יצא. לפני ששמתי לב "נסיכה". אבל האופוריה ירדה, החששות חזרו, התיכנונים התבקשו מכורח המציאות ולפני ששמתי לב כבר לא הייתי "מלך", אבל היא נשארה נסיכה…

מוכר לכם?

אנחנו,הורים וילדים, נכנסים פה למלכודת מסוכנת מאד ומתוחכמת לא פחות. אנחנו נותנים ביטוי לרגשות החזקים כלפי הילד בצורה של שמות חיבה כמו נסיכה, נסיך, מלאך, גאון וכדו'. מילים שמביעות קצה אוטופי של רצף. הבעיה שבחברה שמחוץ לתא המשפחתי המילים הללו הן ביטוי לשלמות ונטולות רגש. וכולנו יודעים שהילד הוא לא גאון או גיבור או מלאך וגם לזה לא התכוונו שהשתמשנו באלו במשך השנה וחצי הראשונות של חייו עם זוג עיניים מוארות מאושר וחיוך ענק. ועל פניו אין נזק, אבל…

רוב ההורים בגלל כל העוצמה הריגשית ומנטלית שצריכה להשתחרר מתוכם, מתחילים להשתמש בשם החיבה באובססיביות כמעט קומפולסיבית. עשרות פעמים ביום, 365 יום בשנה, יום ולילה, וכל פעם עם אותה כמות רגש. ומה שהתחיל בכוונה של נתינת הרגשה טובה הן לילד והן להורה בגלל שימוש פשטני במושגים, הופך מהר מאד לרף בחייו של הילד ונורמה התנהגותית בראש של ההורה שכל התנהגות שלא הולכת יד ביד עם התואר היא לא מספקת.

איך שיא נולד? כמו תינוק

גאון או מפלצת?הילד שנולד לתוך עולם ללא מושגים וללא הבנה של עוצמת המילה אך מלא תחושות למול ההורה שנותן בצורה מילולית ביטוי לעוצמת תחושותיו ולצורך (הבלתי ניתן לסיפוק) להסביר לעולל כמה הוא חשוב לו. כל חיוך "הוא מתווווק" כל הרמת ראש "הוא גיבווווור" כל סימן חיבה לכיוון ההורה הוא מלאאאאאך" וכל שילוב של אלו "הוא גאווווון" והילד סופג ומחבר תחושה למילה.

פה הנזק מתחלק יפה בין ההורה לילד.

בשלב הראשון הילד חיבר את תחושת הנעימות למילה ולאינטונציה שבה היא נאמרה, אותה תחושת הנעימות שההתמכרות אליה דוחפת את הילד להתפתח והופכת בשלב מסוים לצורך באישור. במקביל ההורה לא במודע מציב את המחמאה כמטרה. בשלב השני  כשהילד מגיע לשלב הוורבאלי, שלב שבו הוא צועד למימוש עצמי תוך שבודק גבולות התנהגותיים ובינהם את ערך המילה. ההורה משתמש באידאל בכדי להסביר לילד איפה הוא יכול להשתפר. ניצבת לפניהם פתאום משוואה אכזרית. פשוט כי הם מתחילים במושלם המושלם הופך לנורמה ואז פורץ התסכול בניסיון להגשים אידאה…

ואז הוא הולך לגן…

בחירת המילים התמימה שלנו דנה את המשפחה לתיסכול.  הילד מובל לנסיון חסר תקווה למצוא אישור למקום אוטופי שלא קיים וההורה חווה רגשות שליליים בכל פעם שהילד לא מושלם. לא רק שלקחנו לילד את האפשרות להשתפר אלא גם סירסנו את היכולת שלו להנות מההצלחה שלו. אם הוא טועה הוא לא גאון אם הוא שובב הוא לא מלאך ואם להורים אין מצב רוח אז הוא לא נסיך.

ואז מגיע הגן. ההגדרות שנוצרו בתום לב בראש של הילד וההורה גם יחד, פתאום מקבלות מבחן מציאות עם ילדים יותר יפים, יותר חכמים, יותר "טובים", יותר משקיעים. פשוט יותר מהנורמות של הבועה שיצרנו.  מפה הדרך ל"נסיך" עם ביטחון עצמי נמוך ו"מלך" שמרגיש "עבד" היא נורא קצרה…

מפלצת או גאון?

אז אולי הורים יקרים תמצאו להרגשות שלכם הגדרות לא מחייבות… כשאני מסתכל לעיניים של הבנות שלי וצריך לשחרר את כל האהבה שלי.. אני מחייך חיוך ענק וקורא להם "מפלצות" או "ילד כיף" ככה אני יוצר להם רצפה בטוחה ולא תקרה נמוכה..

עוד אחד שקורא לבת שלו נסיכה.

ועוד אחד שקורא לבן שלו עגבניה.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>