beta

קריאות נקם? למי אכפת…

קריאות נקם ושנאה נשמעות ברחבי הפייסבוק. אבל האם מישהו שומע? למישהו אכפת? רועי ויינשטיין מפנה את המראה בחזרה אל הצועקים ומנסה להבין מה, למען השם, מנסים להשיג כל אלו שמייצרים עבורנו רוח?

צדק או המבורגרים?

צדק או המבורגרים?

אלו כל מסעות השנאה-אהבה המוגזמים שלנו שגורמים לערכים הקדושים ביותר של חברה הומנית להיות מוחלפים בשביל סיפוק רגעי. סיפוק קטן ואנוכי. זה אפילו לא המבורגר זה סתם קשקשת ברשת מצופה בהמון אכזריות. אין פה פילוסופיה גבוהה. ילדים מתים וימותו כל יום. הפעם זה היה מהצלחת שלנו. וזה כואב. כואב המון לכל מי שהחזיק ילד או אדם מת בידיים, כל מי שהרגיש שהיה ליד השניה האינטימית של אדם עם הסוף שלו יודע, ששם אין דת, אין אידיאלים ואין גיל יש רק הרגשת החמצה וכאב.

מאחלים לעצמנו שקט

אז כל הרעש ברשת זה לא בעצם עץ נופל ביער? זה בטוח לא כבוד לנרצחים או איזשהו סימן להסקת מסקנות בריאה. מה שלא חשוב עוד חמש שנים לא חשוב בכלל וסערת הרגשות החודשית של מדינת ישראל כבר מוכרת ומשוחקת לידיהם של בעלי ההון בארץ ובעולם. אז עוד חמש שנים אנחנו נהיה במרחק שנות אור מכול העוצמות הנפלאות אך מבוזבזות האלו בטח עסוקים בזוועה חדשה להתלהם עליה. הזכרונות הלאומיים הקשים שלנו שואה, מלחמות, השמדות הדדיות קטנות וגדולות הפכו למטבעות לשון יוםיומיים בתעשיית שנאה של מילים ריקות. וזה לא יכול להיות מעשה מכובד לא היום ולא עוד חמש שנים. "אור לגויים"? אנחנו?

לפני כמה ימים עומר להט אדם חריף ושיוויוני לכל הדעות כתב לי ואני מצטט -

"אבל רועי, המדינה ואני הן שתי יישויות נפרדות.
יהיה פה שלום, לא יהיה פה שלום.. אני רוצה חיים אישיים שקטים.
ולו היתה לי אפשרות לפעול לכיוון האישי הייתי פועל כך"

כולנו מאחלים שקט לעצמנו אבל רובנו (דווקא לא עומר באופן ספציפי, אבל חלק גדול מאיתנו כן) דורשים את אותו שקט באגרסיביות פיזית או מילולית. במקום להפרות את רגעי השקט ביצירת גשרים, אנחנו מפרים את איכות השקט כשאנחנו מוהלים אותו בפחד. אין דיון מפרה על מנגנוני בטחון יותר טובים או התייעלות מקצועית, יש רק דיבורים מאשימים ולא פרודקטיביים, דרמה להמונים.

אידאות של קבוצה מול יחיד

אז למה אנחנו לא מצליחים להאמין אחרת שקבוצה אחרת של "קורבנות מערכת" מבקשת גם את אותו שקט אבל לא מצליחה לראות את הדרך? למה הפלשתינאים או האירופאים או כל קבוצה אחרת, נשפטים בעיננו לפי החלטות הממשלה שלהם? למה אנחנו ישראלים, ימניים, שמאלנים, דתיים וכו', מבקשים להישפט כקורבנות של מציאות שמכופפת את ידינו להחלטות, בשעה אנחנו דורשים ממדינות אחרות לקחת אחריות מוסרית שאנחנו בעצמנו לא יכולים לעמוד בה?

אז למה באמת? כי אנחנו כמו כולם. קבוצה מחפשת "צדק" מתוך הגנה על אידיאלים. אדם מחפש "שקט" מתוך הגנה על אורח החיים הפרטי שלו. קבוצה חושבת, פועלת ומשווקת בשחור ולבן. אדם פרטי חושב ברצף ופועל כשנוח לו. כשאדם חי במציאות ומדבר באידאות, הוא לא יכול לרדת יותר מהעץ שהקבוצה שלו נמצאת עליו ולכן הוא מגן עליו אפילו ביותר נחישות אבל בהרבה פחות הקשבה.

זו הנקודה בה אדם מאבד את השקט שלו בהגנה על אידיאל. אבל אידאות הם גרעין הדרמה ששמים לאנשים בראש במקום את האמת. האמת היא שבסוף הדרמה מישהו יעשה כסף, מישהו יבקש יותר כסף, ואנחנו המתרגשים ברשת נשאר באותו מקום עם התיסכול שלנו. לכן אדם צריך לשאוף לדרך ארץ  ולא לשינוי העולם.

שלום עושים בפאב אחרי יום עבודה, (ולא קוראים לזה שלום קוראים לזה להיות בן אדם). במסיבה כשנגמר לך המים, בעבודת צוות  אבל בטוח לא עם חליפה וערימה של אינטרסים.

שיא זוועתי חדש?

כל ישראל אחים? של מי? פה מאירופה, אנחנו נראים כמו חבורה של ברברים, שנמצאים באיזו שהיא טקסיות מחזורית כבר שנים. כל שיא זוועתי חדש אמיתי או מומצא, יהודי או מוסלמי כאחד (זה אפילו לא רלוונטי), גורר אחריו בדיוק את אותן תגובות לבדיוק לאותה תקופת זמן. קופים מאומנים שיכולת הקשב שלהם בזמני התמודדות עם משברון לאומי לא נותנת להסיק מסקנות, אלא רק לבזבז אנרגיה, כסף ומשאבי אנוש בשביל לשמור על הדרך הישנה ולכן בקושי משפיעה על הבורסה (האירופאים נמצאים בלופ שלהם, זה נכון, אבל זה לא הנושא של הפוסט הזה).

יש הבדל בין להכיר בערך שלך בעיני עצמך כעם ולהכיר בערך שלך כעם בעיני העולם. כש3000 איש בניו-יורק נרצחו באסון התאומים הבורסה צנחה ל4 ימים ולקח לה כמעט 3 שבועות לגמרי להתאושש, כש220000 איש באינדונזיה נמחקו בגל צונאמי אחד הבורסה "התאוששה" ב40 דקות. אלו הן בעובדות היחידות שמעניינות אותנו בדרך למודעות לאומית. וכדאי להכיר בעובדה שישראל זה יותר אינדונזיה ופחות ניו יורק.

ישראלים מפזרים שנאה ברשת

ישראלים מפזרים שנאה ברשת

עושים רוח? תקבלו סופה

לאף מדינה לא אכפת משלושת הנרצחים האלו בעולם, או מכל הרגשות שנבעו מהמעשה, לאף מדינה לא אכפת עם הכדור עבר דרך יהודי או ערבי. כל הדרמה היא רק בראש הלאומי שלנו כי אין מדינה שמדירה שינה עלינו ועל כאבנו. ולאף מדינה גם לא צריך להיות ממש אכפת. אנחנו לא יותר מאייטם של 4 דקות במהדורת חדשות בשבילם. וזה בא ממישהו שגר "שם" כבר עשר שנים. הדיבורים על דעת קהל בינלאומית הן מגוחכים, אנחנו סתם מספקים הנאה זולה לצופים.

הקללות והשנאה שמפוזרים בפייסבוק בימים אלו נשמעות לכותביהם כקשיחות או משהו, אבל זה בעיקר מזכיר שימפנזה ששמחה עד השמיים כי כולם מחייכים אליה כשהיא אוכלת חרא. אזרחי פייסבוק הישראלים, כבדו את עצמכם, את אובדננו ואת כאבנו בינכם לבין עצמיכם. פשוט כי זה לא ממש מחמיא, לא כי למישהו באמת אכפת. המילה שלכם יכולה להכאיב ויכולה לעזור. יכולה לכער ויכולה ליפות. לבחור מילים זה חשוב זה יוצר דיון נעים גם כשלא מסכימים. ואם לא נעים אז לפחות מכבד.

ואסיים במשפט מרומז לכל הפרובוקטיביים – מי שעושה רוח יקבל סופה.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>