beta

שבוע עם אבא – מיומנו של רוצח (פרק ראשון)

"שבוע עם אבא – מיומנו של רוצח" הנה סדרת סיפורים בדיונית שמטרתה דגדוג העצב החשוף שהינו אופן החינוך של ילדנו. מוזמנים להצטרף ולנסות לעקוב תוך כדי שנבחן יחד את הליגיטמיות של תהליכי קבלת החלטות, היררכיה ומוסר בתוך המשפחה. תחזיקו חזק.

אני נבואה שהגשימה את עצמה.

מוסרי או לא אני אתן לכם לשפוט.

בכול הקשור לילדים גידולם, אמא שלי נורא אוהבת את התוצאות אבל לא מתחברת עם הדרך…

בכול האינטראקציות האנושיות מהרגע שנולדתי, נוכחתי להבין שהחברה תופסת אותי כחולה נפש במחשבתי ורוצח בהוויתי, אבל נורא רגיש. מבוגרים החוירו למשמע רעיונותי, ילדים קיבלו סיוטים מהתסריטים שהייתי חולק איתם, חתולי רחוב בורחים בהיסטריה לכול כיוון, אבל יותר מהכול המבט אובד העצות של שני הורים שצריכים להסביר בשני קולות שלילד יש צורה מחשבה אחרת.

יומנו של רוצח

משפטים קצרים, רעיונות מחרידים.

זה נכון, אני באמת רגיש, אבל כילד שגדל בלוד לגובה של פחות מ 140 ס"מ אתה לומד מהר מאד איפה מיקומה של רגישות על הרצף. ל"מזלי" גם היה לי פה גדול שלא חסך את תיאוריו הציוריים בניסיון להסביר לאדם את עומק טמטומו, חוסר אשמתו בנושא ולעטוף את ההבנות בבקשה אמיתית וכנה לפתור את האנושות מעונשו של זה, חוסר פחד ילדותי אוטיסטי שהביט באנשים שרצו לפרק לי את הצורה והחיוך הגדול שנמרח על הפנים שלי אחרי האגרוף הראשון שקיבלתי (הצחיקה אותי האיטיות האוטיסטית שלי) פורשו כשריטה עמוקה שחסכה לי את רוב ההתמודדיות עם הערסים השונים.

בניסיון לשנות את דרכי הפה הגדול שלי החלטתי לקצר את המשפטים ולנסות לחכות עד שהשני יגמור לדבר כשאני תוך שאני מרוכז בעיניים שלו, יגידו יותר מדי מרוכז. מסתבר שהמעבר בין דיבור וחוסר מצמוץ ושתיקה וחוסר מצמוץ לא הוכיח את עצמו בקמפיין הכללי לעירפול תדמית הפסיכופט.. שויין קטונתי.

ראש המגולח, שתי עיניים ירוקות, תזזיתיות משהו, ללא נטייה למיצמוץ יתר, שכבר שנים משאירות הרגשה של ניתוח כירורגי ללא סכין, שני הורידים בולטים בחוסר פרופורציה בצידי הרקות ונטייתם הטיבעית להתנפח כשאני משוחח על הצורך להוסיף חלב לרשימת קניות. בלי גרם של שומן בגוף בעקבות בעיה כרונית של קוצים בתחת ושתי ידיים של אמן קונג פו שנוצרו בעקבות עצלנות חסרת היגיון בריא (אם צריך להרים 35 ק"ג של משהוא מ א' לב' או ללכת 35 מטר להביא עגלה, העגלה תמיד הייתה רחוקה מדי). הרגל מגונה של משפטים קצרים אם הדבקה מעושה של מילות נימוס לשם העברת רצונות אישיים או עובדות שאני מחשיב כבסיסיות.

עם נתוני הבסיס האלו, נכנסתי למערכת יחסים הזויה עם בחורה הזויה לא פחות ותוך 10 חודשים הפכתי בעיני החוק לאבא.

תמיד ידעתי שאני אהיה אבא. לא קלטתי עד יחסית מאוחר (יום הולדת שנה ארבעה חודשים ו 4 ימים של הגדולה) שרוב הסיכויים שאני אצטרך לחלוק עם עוד מבוגר, אמא לדוגמא, צורך עמוק לקיים תנאים אופטימלים לכל ניסוי אנושי חברתי שאני ארצה לבצע בעולל והיו לי איזה 53 במגירה. מתאים לסבלנות האוטיסטית שלי, ההורות הזאת, כמו משחק באייפון רק בלי מטען.

מה כבר אפשר ללמד גוש תאים? המון...

מה כבר אפשר ללמד גוש תאים? המון…

להכין את הילדון הקטן לחיים, היות וגם אני הייתי באותה הכנה, התקשיתי לראות את היתרונות שעשו את המוח שלי בתפקיד ההורה ואת המוח הנקי בנקודת התלמיד. ולכן האחריות במשפחה חולקה לפי יכולות אישיות אני הייתי הגוף לחיקוי והאיטי שמנסה להבין והקטנטונת הייתה השכל שצריך לביית. המסקנה הדידקטית היחידה שהשתרבבה בין כל ההבנות היתה נורא פשוטה; גוש התאים שמתפתל לפניי הוא מעבד נתונים מיוחד במינו, בעוד שאני, "הדור הקודם", צריך לדאוג לתנאים אופטימליים של האוצר להתפתחות ויהי מה.

איזו קסם של קופסת מחשבות טהורה, לא מזוהמת במטענים או גבולות! צמרצמורות טיפסו על גבי כשסבך האפשרויות נפתח לעולם מדהים של בדיקת גבולות. כל רעיון חינוכי שמהול במשמעות אנושית מסואבת, מהר מאד מצייר את הטעות האסטתית בגיבוב משפט ילדותי קטן. עושה את תהליך הלמידה נורא פשוט…

אני זוכר שחבר טוב שלי הרגיש לא נעים בגלל ששעות העבודה שלו שלקחו משניהם שעות משחק רבות. הילדונת בילתה בביתנו ימים על גבי ימים. באיזשהו שלב ברוב טימטומו הוא הרגיש צורך להתנצל בפני הבת שלו בת החמש. היא ענתה "מישהו צריך ללכת לגן ומישהו צריך ללכת לעבוד. אני לא בוכה יותר שאני הולכת לגן ואתה לא צריך לבכות שאתה הולך לעבודה. זה לא נעים לאף אחד." הוא הגיע אליי שבור מהרגשת איבוד המשמעות. ומרוסק נפשית מסימני השאלה לגבי תפקיד האב במשפחה.

כשאמרתי לו שיקשיב לה כי היא ללא ספק מראה יותר בגרות משניהם. הוספתי שאצלנו הבועה של אבא כבר מזמן התנפצה. הדלקתי סיגריה, לקחתי שלוק מהיין של שעה חמש, ורחמתי על הנשמה השבורה שממולי. החלטתי לתת לו הצצה לדרך שבה המשפחה שלי מתנהלת, החיוך שלי קיבל גוון מטורף כשחשבתי על היום שמשפחתי הגיעה לשאול תחתיות. "היום שהצביעו אותי אל מחוץ לאבהות"…


לא, זה לא מסתיים כאן, "שבוע עם אבא – מיומנו של רוצח" היא סדרת פוסטים עוקבים. לקריאת הפרק הבא

No Comments

Join the conversation and post a comment.

Trackbacks/Pingbacks

  1. הצבעה שאני לא אשכח (מיומנו של רוצח - פרק 2) - אבהות ישראלית - […] לקריאת הפרק הקודם […]

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>