beta

שיטות חינוך יעילות (אבא רוצח שכיר – פ' 3)

כשהילדים גדלו ואבא-רוצח-שכיר מתחיל להיות מודאג שיבינו במה הוא עובד, הוא מתחיל למצוא שיטות חינוך יעילות, אם כי בלתי שגרתיות משהו. ולא רק לבנותיו, עבור כל ילדי השכונה…

לקריאת הפרק הקודם

להסתיר מפניהן את האמת

להסתיר מפניהן את האמת

אני חייב יותר זמן. כל ההתעסקות בית הזו… שלושת גורי האדם הוכיחו את עצמם כבעלי חשיבה עצמאית ויכולת הסקת מסקנות. ומעולם לא הרגשתי כל כך חשוף. אם אתן להם להסתובב סביבי יותר מידי זמן בחוסר מעש, באיזה שהוא שלב הן יבינו בדיוק מה העבודה של אבא, ואז יהיו צרות. אני לא יכול להרשות שזה יקרה.

צבא של ילדים

ההבנה שהילדות שממולי לא רק מבינות חוקיות אלא גם לוקחות צעד קדימה יצרה צורך בהסחת דעת. אם אני אהיה מרוכז אך ורק בעבודה אז אני אשאיר יותר מדי שיעמום ויותר מדי זמן לשאלות להתעורר. כל פעילות שיכולתי לחשוב עליה חוקקתי. שתתקשר בין הרצונות של הילדים, לצרכים של השכונה. כל פעילות שבנתה בילדים צורך לרצות את האובססיה הקומפולסיבית שלי והנטייה לסדר, בצורה שבה יכולתי לבדוק כל בית בשכונה על שוכניו ויתרונותיו.

אחרי חודש כבר היה לי את כול המידע שהייתי צריך, אבל זרם הילדים לא הואט. כל ילד היה מוח שהיה חייב לעבוד בשבילי ואם נתתי להם תחושת הישג הצלחה יכולתי לדרוש יותר. אחרי שנה בהולנד הבית שלנו הפך למקום לעלייה לרגל, לילדים קטנים וגדולים כאחד, מי מהכיתה ומי מהשכונה, כיוון שרציתי כמה שיותר אנשים בקבוצה. הייתי עסוק בחיפוש מתמיד של פעולות שיתנו לכל סוג של ילד את הרגע המיוחד שלו ובגלל שאני לא טיפוס של "בואו נשחק בנצנצים ובובות", פתחתי קבוצה ללימוד קרב מגע, סדנאות יצירה (איך לעבוד עם מקדחה), משחקים (היום נסדר את המחסן), פרויקטים לשיפור פני השכונה (לצבוע, לתקן, ולסדר), לצבוע בתים לטפל בגינות, עזרה למשפחות, קבוצות לאיסוף תרומות ועוד.

נוצרה בעיתיות שלא צפיתי.

איך זה קורה?

הילד

הילד הכי רגיש בכיתה

האמהות הנדהמות אך החטטניות, התחילו לבוא יותר ויותר בתכיפות כדי להבין למה. למה הילד שלהם, שלא אוכל כלום, פתאום מבקש סלק? (כי ביקשתי).
ואיך הילדה שלא הולכת לישון מבקשת לוותר על ציחצוח השיניים רק בשביל לעצום את העיניים? (להתחיל הכי מהר ולהאיץ).
למה הילד הכי רגיש בכיתה רוצה לחזור למקום שבוא הוא קיבל 15 סימנים כחולים שבוע שעבר? (הראתי לו איך לשבור יד).
למה האבא הזה מתייחס אליהם כפועלים זרים?
ולמה האבא לא מתלונן על כמות העבודה או האחריות? (סתם ילד)
האמת? אפילו לא התעייפתי. וזה עצבן את אותה כמות הורים, שזה הדהים.

ילדים מסתבר היו כלי אדיר להבנה של התנהלות בקבוצות. המשחק שמטרתו העסקת הילד לימד אותי לחסוך זמן ואנרגיה בהתנהלות היומית שלי. אחרי שהאמהות מוכות ההלם שאלו אותי אם אני משתמש בהיפנוזה או מכות חשמל ולא שהן שוללות, פשוט רוצות ללמוד. הבנתי שהשאלות מתחילות לעלות. אחת האימהות ציינה שיומיים לפני, היא ראתה אותי מסתכל על זואי (האמצעית) ב18:30 בערב, במבט שהחריד כל נים אימהי בה, ולילדה השתנה המבט והיא נתנה נשיקת לילה טוב, הודיעה שהיא הולכת להתקלח, אמרה תודה לאורחים, התנצלה שהיא עייפה ואז נעלמה. שתי האמהות האחרות שהיו שם חשבו שאני מכה את הילדים או אפילו יותר גרוע.

כיף זה ערך עליון

באותו יום בשעות הערב המוקדמות, על כוס קפה שאחד הילדים הכין לנו, עם סיגריה ומצית שילד אחר הביא, יושבים יחדיו 3 אמהות ואנוכי מסביב לשולחן, שהילדים כיסו במפה עם כיבוד שהם בחרו או הכינו, אחרי שכל מה שעשיתי זה לחלק את התור ביניהם לשואב אבק. ניסיתי להסביר, ולא בלי הנאה, את ההיגיון.

בהתחלה פניתי לאמא שדאגה לזואי ואמרתי "המבט שראית בעיניים שלי כשהסתכלתי על זואי הוא שילוב של חוסר כרוני בשעות שינה ושפת גוף של המנטליות האחרת שלי, המבט שהשתנה על פניה זו ההבנה שאם הם לא הולכת לישון עכשיו היא תהרוס לכולם את הכיף והיא יודעת שהיא תשלם באיבוד חלק מהכיף הכללי שלה."

אחרי מספר שניות של מבטי עגל מצד האמהות החלטתי להרחיב ודיברתי מעומק ליבי.
"כיף זה ערך עליון. כולם רוצים שיהיה להם כיף. אנשים לא רוצים מוסר וגבולות, אלא כיף. כל עוד אנשים מבינים שרמת הכיף שלהם חשובה כמו כל רמת כיף של מישהו אחר, רב הבעיות נפתרות . התנייה קטנה לכיף שלי, והופ יצרתי עבדים." זרחתי בחיוך והמשכתי על המומנט של הרגע, "ואם תצאו מנקודת המוצא ש.." נשימה קטנה, לסדר את המילים, בסך הכול אני רוצה לעזור לנשמות האומללות שממולי. "ילד זה גוש מעצבן של צרכים ורצונות ללא מודעות, בדיוק כמו כל בן אדם, עם הזמן וקצת הסברים המודעות עולה והילד לומד את הגבולות שלו, כמו כל בן אדם, עד שהוא מגיע לרגע הקסום שבו הוא מפסיק להיות כל כך מעצבן. כמו מעט מאד בני אדם."

נשמעה קריאה חלושה אך מצטדקת, "אבל זה ילד אי אפשר לדבר אליו ככה".

תשלחי את עצמך לחדר…

עניתי כשאני מסתכל לעומק עיניה, "זה חשוב להסביר לו שהוא מרגיז ולא קשור, אבל לא לגמרי חסר תקווה, ולכן חשוב לסדר לו תוכנית גמילה עם שלבים ברורים, בכל זאת ילד." בעודי מדבר, אני ממשיך להסתכל על המבט ההמום של האימהות שעוד לא החליטו אם זה חלק ממערכון או חלק מסרט אימה, "בגרות זה להבין שאם אתה נודניק, יש סיכוי שזה יעלה למישהו על העצבים, ולא שזה בעיה לעלות למישהו על העצבים אבל זו החלטה שבאה עם אחריות. לפי דעתי שלב רציני בסולם המודעות לבגרות הוא לשלוח את עצמך לחדר לפני שתעבור פסים אדומים של מישהו שלא היית רוצה לעבור אצלו שום פס."

פניתי בחדות לעבר האימא היותר מודאגת, נעצתי עיניים 5 סנטימטר אל תוך המוח שלה ואמרתי בהדגשה, "לדוגמא את כאימא, מגיעה לבדוק שטח שאת לא מכירה. תוך כדי, את מלווה את הביקור במבטים שופטים והערות לא בונות.בעצם נכנסת למערכת חוקים חדשה, בתוך הבית שלי, שהוכיחה את עצמה כמתפקדת ובמקום להשאיר את רמת הכיף איפה שהיא הייתה, השליליות שלך ניסתה ועדיין מנסה לפגום בהרגשת הכיף. את לא מרגישה צורך צורך לשלוח את עצמך לחדר?" הפנים החיוורות שקיבלו גוון של כעס השתתקו. שמח שהנקודה הובהרה כל כך ויזואלית סיכמתי ב-"תענוג לראות את תהליך קבלת ההחלטות מגיע למסקנה בריאה".

תפסיק להיות נודניק

המשכתי להסביר, "נקודת המוצא בהגדרת הקטנטנות כבוגרות היא 'תהיה מי שאתה, רק אל תהיה מעצבן'. ביחסים ביני לבין הבנות שלי יש שלושה חוקים פשוטים שאנחנו לא מתפשרים עליהם אף פעם. וכול מי שרוצה להיות חבר שלנו צריך להתחשב בחוקים האלו. ניסחתי את זה אז במילים פשוטות למפלצות הקטנות ואני מצטט:

כולם קופצים. כולם.

כולם קופצים. כולם.

1. אתן שלוש מפלצות בוגרות במשפחה של חמש ולכן אתן צריכות להיות כיפיות ולדאוג שכול מי שמייצר כיף במשפחה יקבל כיף חזרה. בתור נציגות בוגרות של המשפחה מותר לכן לעשות מה שאתן רוצות כל עוד אתן לא פוגעות בבריאות או בכיף שלכן או של אחרים. במילים פשוטות – כשאתה נודניק לאף אחד אחר לא כיף.
2. מי שלא מצליח לשלוט בחוסר הנעימות שהוא יוצר יהיה מחויב לפתור את זה עם עצמו. במילים פשוטות – אם אתה נודניק, תפסיק עם זה או שתירגע ונחשוב ביחד למה אתה מעצבן. ככה או ככה תפסיק להיות נודניק.
החוקים חלים על כל בני המשפחה. עם יוצא מן הכלל אחד והוא – במקרה של אמא עדיף להיות חכם ולא צודק.
3. או שכולם עובדים או שכולם משחקים. אם צריך לסדר את במטבח אז כולם מסדרים. אם צריך לקפוץ על הטרפולינה, אז כולם קופצים (הורים לא להיות נודניקים). לדעתי, זה החוק הכי קשה להורים.

"מעבר לזה כל השאר הגבולות בבית משעות שינה ועד סידור המשחקים נמצאו בדיון פתוח ונקבעו דרך ניסוי טעיה ותהיה." חבל שאין לי תמונה של המבט המזועזע שנפרש על פניהן של עמיתותי לגידול ילדים..

אני לא הבנתי את הסיבה לשכבה המבריקה של הזיעה שעטפה את מיצחן של חברותיי. האם מטרידה אותן המחשבה על מציאות שבה הילדים שותפים אמיתים להחלטות בבית ודעותיהם נלקחות ברצינות מוחלטת, או המחשבה על לשחק פיזית עם הילד?

אז נתתי דוגמא:
"19:30 בערב. לכולם היה כיף, צחקנו, קפצנו והשתוללנו ביחד. הילד בן ה-5 רוצה עוד כיף ולכן הוא לא רוצה לישון. תגובה נכונה תהפוך את הילד למבוגר, לקבל את זה בחיוך, ותסביר לו את כל היתרונות והחופש שבאים עם בגרות. מעודדים שיחה ולשאול איך הילד תופס את כל הרעיון של להיות ילד גדול. לנצל את החלון למוח של הילד בלי טלויזיה, בלי מחשב, רק שיחה, ספר או יצירה קלה (לא משחקים מלכלכים ו/או רטובים).  אחר כך מסבירים לילד שפקטור הכיף משתנה בין אדם לאדם וזאת אומרת עכשיו כיף לילד אז הוא נשאר מאוחר  ומחר כיף לאבא שאף אחד לא מאחר לכיתה ושאף אחד לא יושב עם פרצוף חמוץ רק בגלל שהוא עייף. מקשרים בין הכיפים השונים.

במקרה שהכיף של אבא נפגע בבוקר שלמחרת, למרות שאבא היה מחויב אתמול בלילה לכיף של הילד, אז מחויב הילד לקחת אחריות וללכת לישון בזמן. אחרי שבוע הילדים מתפרקים מוצאים את הקצב האישי שלהם ובלי גבול להתמרד נגדו.

כבוד לבני אדם

הפשטות היכתה באימהות. ליווי הילד בין מטלות החיים כמשחק. "הם הפועלים שלי, הילדים שלכם", אמרתי בכדי ליישר פינות, "אותם חוקים הופעלו בכל קבוצת ילדים ובצורה מדהימה דרך החיים הפכה למשחק.  התחלנו בתוך קבוצה לדבר על מה נעים לנו ומה לא מה מפחיד אותנו ואיך אנחנו יכולים להתמודד עם זה ואז גם להתאחד ולייצר פיתרון אם אפשר. ככה קמה לראשונה קבוצת הקרב מגע למשל."

"אבל מה שבאמת יפה הוא שברגע שלכול הקבוצה היה נעים הם התחילו לראות ולהרגיש מה לא נעים בשכונה וכבר הבינו שהם יכולים להזיז הרים ואם קצת דירבון, הם היו עסוקים בלשנות עוד חלק קטן במציאות שלהם שהפריעה לי ואני יכולתי לשתות עוד כוס קפה."

"אני החלטתי לוותר על היררכיה. אין לחיילות שלי שום כבוד לתארים רק כבוד לבני אדם. אני אבא שלהם כי כשהן רוצות לשחק, אז אבא אומר להן איך לארוז ויוצאים ל 7 שעות ביער. כשהזמן לישון הן מבינות שאבא קפץ וטרח כדי שיהיה להן כיף והן לא יעיזו להפר את שלוותי. אין להן אלוהים, אין בהן שנאה, הן לא חלק מקבוצה וכאשר הן בוחרות קבוצה זה ממקום של בחינת התכנים ובדיקה עם זה נעים להן או לא. הבית של הילדות שלי זה העולם החברים שלהם זה כולן. ואם מישהו יפר את מאזן הכיף הוא יטופל."

כשהצלחתי להסביר לילדים את היותנו קבוצה שמחזירה את חובתה לקבוצה, והחברה מחזירה בלשמור על החיוך שלהם ולדאוג לפחות פעם ביום לתת חיוך למישהו אחר, מפה הדרך לאושר ואחר הצהריים שקט עם כוס יין ביד ותוכנית לטיפול ב"קליינט" הבא בראש, הייתה קצרה. זה פשוט לא להאמין כמה תיאוריה צריך מאחורי בקשה לגיטימית כמו שיפסיקו להציק לך. חשבתי ששם הסיפור יגמר אבל זו הייתה התחלה של קריירת הורות שלא רציתי מעולם.

אולי כדאי שאני אספר קצת עליי ואם רק בשביל להסביר את הכוחות העובדים בחיי.


לא, זה לא מסתיים כאן, "שבוע עם אבא – מיומנו של רוצח" היא סדרת פוסטים עוקבים. ממש בקרוב, הפרק הבא.

No Comments

Join the conversation and post a comment.

Trackbacks/Pingbacks

  1. הצבעה שאני לא אשכח (מיומנו של רוצח - פרק 2) - אבהות ישראלית - […] לא, זה לא מסתיים כאן, "שבוע עם אבא – מיומנו של רוצח" היא סדרת פוסטים עוקבים. לקריאת הפרק הבא. […]

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>