beta

שן שבורה ותובנות חדשות

אם לא שמתם לב עד עכשיו, אני כבר יכול לספר לכם. בחודשיים האחרונים הסתובבתי עם שן שבורה. השן הקידמית הימנית. מיותר לציין שחייכתי הרבה פחות בציבור. אני מרשה לעצמי לספר לכם את זה מאחר וסוף סוף תיקנתי אותה ואני מרגיש שלם שוב. ובכל זאת, אתם בטח שואלים למה לדעתי זה בכלל עניינכם. צודקים.

אני כועס?? אל תעצבן אותי הא!

אני כועס?? אל תעצבן אותי הא!

הסיבה שאני משתף אתכם בסיפור הזה הוא כי השן השבורה שלי למדה אותי הרבה מאוד על החיים שלי כאיש משפחה ואבא בחודשיים שבילינו ביחד. היא הייתה תזכורת מביכה ונוכחת תמיד לאופן שבגללה היא נשברה מלכתחילה. כעס. כשהייתי אצל רופא השיניים לבדיקה הראשונית לפני התיקון הוא שאל אותי האם אני שם לב שאני חורק שיניים. אמרתי לו שאני לא חורק שיניים בכלל, ואחרי מחשבה קלה הוספתי שאולי לעיתים רחוקות, כשאני כועס. רופא השיניים שלי, (ד"ר עידן רז, רופא מומלץ ברמות קיצוניות), הודיע לי חד משמעית שאני חורק שיניים, ולא רק שאני חורק שיניים ביום אלא אני עושה זאת גם בלילה. הוא הוסיף כי זה קורה בעיקר בתקופות של מתח בחיים ושהוא רואה את זה הרבה אצל הורים לילדים קטנים. אמרתי לו שבמקרה שלי מדובר אפילו בתאומים וחייכתי חיוך שהזכיר לי שוב את השן השבורה שלי.

אני לא אדם כועס. לפחות לא חשבתי על עצמי כאחד כזה עד ליום שנשברה לי השן. לילה בעצם. בשעה 3:42 אם לדייק. יהלי, תאום מספר 2, התעורר בפעם המאתיים. אולי כאבו גם לו השיניים. אני מוצא את עצמי בסלון כבר שעה וחצי לערך מקפץ על כדור פיזיו. התינוק ישן והגב שלי הורג אותי, אבל בכל פעם שאני עומד להניח אותו מתחיל סשן חדש של צעקות. עם כל סשן שכזה אני מהדק את השיניים עוד קצת, ועוד קצת. עד שרטינה משמעותית וממושכת מביאה לחריקה אימתנית ואני מוצא את עצמי עם רסיס של שן שמתגלגל לי על הלשון. הייתי צריך את זה כדי להבין כמה כעס עצור בי באותו הרגע, רק שבמקום זה התעצבנתי אפילו יותר על המזל הנאחס שלי, מבין בדיוק מה משמעות הדבר על מראה הפרצוף שלי בחודשים הקרובים. האסימון על הכעס נפל רק בבוקר.

לא כועס... קצת חורק שיניים... ביג דיל...!

לא כועס… קצת חורק שיניים… ביג דיל…!

בבוקר כעסתי על עצמי. היה מיותר לי לשבור שן, אבל היה מיותר לי עוד יותר להגיע למצב בו אני כועס כל כך. כאמור, אני לא בן אדם כעוס, אבל כעת, אין לי ספק שהתקופה האחרונה הביאה אותי להיות בדיוק את זה, עם סייד אורדר של חוסר סלבנות. הפעמונים צלצלו. חזק.

בכל פעם שהשן החדה נגעה בפנים שפתיי נזכרתי שאני צריך לעבוד על הכעס. בכל פעם שנמנעתי מלחייך בכדי שלא לחשוף את הפגם, הבנתי שאין אירוני מלשלם את מחיר הכעס במטבע שמטרתו מניעת כעס. אם לא היה די בכך, ברכב, בחזרה מהפגישה עם רופא השיניים גיליתי שאני חורק את שיני. שמתי לב לכך שוב באותו אחר הצהריים, ובלילה. הסתבר שאני חורק שיניים כל הזמן. חורק וכועס. כועס וחורק.

לחיים יש דרך לשים לך את המראה בדיוק בזווית בה אתה מתבייש יותר מכל להביט בה. ביליתי חודשיים בלקבל תזכורת מיידית בכל פעם שהכעס עלה. אני לא יכול לדמיין תהליך מודעות יעיל יותר. להגיד שאני מושלם היום? רחוק מכך, אבל גם עם שן תקינה, בכל פעם שאך מעט לחץ מופעל על השיניים, אני נזכר שהכעס מיותר.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>