beta

שני בתים ולחזור לשחק

25/11/14

תוכנית אב – הבלוג של ימי בר

תסריט שיחה

 

-פנים, ערב, סלון-

 

יהיו לך שני בתים ובשניהם תוכל לשחק

יהיו לך שני בתים ובשניהם תוכל לשחק

טוב. חייבים לספר לו.

–         חייבים, אה?

–         מתישהו הוא ישים לב, לא?

–         כן, אבל איכשהו קיוויתי שנוכל להתחמק מזה…

–         כל עוד זה לא היה סופי, זה לא היה דחוף.

–         אז מה אומרים לו?

–         מה אומרים? את האמת. שאימא ואבא נפרדים, שמעכשיו יהיו לך שני בתים: אחד עם אימא ואחד עם אבא, שאנחנו לא מפסיקים להיות משפחה שלך ולאהוב אותך, ויהיה לך חדר משלך בכל בית, ואתה תבלה חלק מהזמן בכל בית, וכל יום אחד מאיתנו יאסוף אותך מהגן, לסירוגין, ומדי פעם נשתדל לקיים בילוי משפחתי ביחד, ושהכל יהיה בסדר.

–         זה לא המון להפיל פתאום על ילד בן שנתיים וחצי?

–         עדיף בגיל הזה. וכדאי להכין אותו מראש למה שהולך לקרות.

–         הוא ייקח את זה קשה. יפלו עליו השמיים.

–         לא בטוח, אולי הוא בכלל לא יבין את המשמעות של כל זה. הוא קטן מדי.

–         זה עוד יותר גרוע. ככה הכאפה שהוא יחטוף כשזה יקרה תהיה יותר חזקה.

–         ואם הוא ינסה להתמקח? יאמר שהוא לא מסכים ושאנחנו חייבים להישאר יחד?

–         אז נסביר לו שזה לא אפשרי, ושאנחנו עדיין אוהבים אותו הכי בעולם, ותמיד נאהב אותו ונעשה הכול בשבילו.

–         אז איפה נעשה את זה? בבית, בגינה, במסעדה? ומתי הכי טוב? בערב הוא עייף, אבל בצהריים לא תהיה לו סבלנות. ובבוקר הוא בגן, ואני לא רוצה להוציא אותו מהגן בשביל זה. זה סתם יבהיל אותו ויכניס אותו לסטרס, ואז כשהוא יחזור כולם ישאלו אותו מה קרה, ו…

–         אף אחד לא ישים לב, אבל נעשה את זה בגינה, בערב, כשאין הרבה ילדים בסביבה ועדיין לא קר.

–         יופי, וככה הסצינה שהוא יעשה לא תהיה נוראית מדי.

–         בטח הוא יחשוב שזה באשמתו. שהוא עשה משהו לא בסדר.

–         ברור לך שעוד 25 שנה, הוא ישב על ספה של איזה פסיכולוג ויבכה לו שהכול התחיל באותו ערב ארור, שבו ההורים שלו ריסקו לו את החיים.

–         הוא בכלל לא יזכור את זה.

–         כן, אבל הטראומה כבר תהיה לו בתת-מודע.

–          ממילא תמיד ההורים אשמים.

–         שנביא לו איזה גלידה, לרכך את הבשורה?

–         לא. זו לא טרגדיה אלא התחלה של פרק חדש בחיים, וזה עדיף ככה. לא צריך להיכנס לפרטים ולא צריך להתנצל.

–         אבל אם לא נסביר לו הוא יהיה מבולבל. איך אנחנו היינו מרגישים אם היו מנחיתים עלינו פצצה שכזו, בלי להסביר?

–         אבל אם נפרט יותר מדי הוא לא יוכל להכיל את זה.

–         גם נכון. צריך להיות רגועים ולא להתרגש יותר מדי. לתכנן מראש מה אומרים ואיך, ולהיות מוכנים לקבל כל תגובה שתגיע. הוא ילד חכם, אבל אי אפשר לדעת איך הוא יגיב.

–         איזה פחד.

–         אין מה לעשות. אנחנו חייבים להיות חזקים בשבילו.

–         זה כל כך עצוב. הוא יבכה כל כך. ואז אני אבכה. ואז שנינו נבכה.

–         אז נחבק אותו וננחם אותו, וייקח לו זמן אבל הוא יסתגל לאט-לאט ואפילו יכיר את היתרונות שבשני בתים. ואנחנו נהיה שם לעבור את זה איתו ולהקל עליו כמה שאפשר. מסכן קטן.

–         יהיה בסדר.

 

 

-למחרת: חוץ, ערב, גינה כמעט ריקה-

 

"אהוב שלנו, בוא שנייה. לאבא ואימא יש משהו לספר לך.

בעוד כמה ימים אימא ואבא לא יגורו יחד. אימא תעבור לדירה חדשה ואתה תגור בשני הבתים: גם בבית החדש שלך עם אימא וגם בבית שלך עם אבא. יהיו לך שני בתים, ובכל בית יהיו לך ספרים, צעצועים ובגדים משלך. אבא ואימא יגורו בדירות שונות, אבל שנינו נמשיך לאהוב אותך, לטפל בך ולשחק איתך."

 

ילד: (חושב לרגע)  "טוב. עכשיו אני חוזר לשחק, טוב?"

 

"טוב, מלאך."

 

וכך היה.

-סוף-

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>