beta

שקשוקה חצילים להתמודדות עם המצב

כשמרפי מבקר אותך באופן קבוע זה דבר אחד, כשהוא מתחיל ביקורים קולקטיביים גם אצל כל שאר העם שלך זה כבר עניין אחר. אפרת לוי מחפשת תקווה ומוצאת אותה עם שקשוקה חצילים.

כרזת עידוד

לא להתייאש…

כבר ידעתי תקופות קשות בחיי, מרפי ואני חברים טובים במיוחד. הלוואי והיה לי שקל על כל פעם בה ישבתי מול מומחה לסטטיסטיקה במתקן רפואי שהסביר לי שאני חריגה, הצטרפות מקרים יוצאת דופן אנומליה סטטיסטית. "עוד מעט ייגמר הסרט, בקרוב המציאות. התמונה מטושטשת והצל לא ברור." נגנו לכם.

כבר כמו משאית

אנומליה כמוני יודעת מראש לקוות לטוב ביותר, אך לצפות לרע ביותר. אני לעולם לא קובעת מראש בלי לסייג שהפגישה תתקים בתנאי, בהנחה שאף ילד לא יחלה, שלא תהיה תאונת דרכים, שהרכב שלי יתניע באותו בוקר ושלא תפרוץ מלחמה. אי-לכך, לרוב אני מצטיידת במצרכי מזון לשרוד לפחות שבוע קדימה, חלב עמיד, קופסאות שימורים, פסטה, עוף קפוא, טואלטיקה. אפילו קניתי מקפיא קטן במיוחד, ליום בו פלישת הזומבים תתחיל. אני מוכנה. רק נשק חסר לי. את כל הטירונות שלי העברתי במטבח, עם גיחת שמירה אחת, וגם בה שמרתי על מאהל באמצעות עוזי, בלי מחסנית. לא שהיה צורך מיוחד לחמש אותי. יכולת קריאה מהירה וזיכרון צילומי ייעדו אותי לתפקיד בו הסכנה הגדולה ביותר שארבה לי היתה הרעלת מזון מטל בייגל'ס.

אבל התקופה האחרונה, למרות שידעתי קשות ממנה, היא המדוכדכת ביותר בחיי. חסרת תקווה, תוחלת. המתנה למכה הבאה. "חם כמו בגיהנום, מותק, בחדר הזה. בהחלט מקווה שמזג האוויר יתהפך בקרוב. האוויר כבד, כבד כמו משאית, אנו זקוקים לגשם שישטוף את מזלנו הרע. " בונו תמיד היטיב לתאר את רגשותיי. סופה חשמלית.

הישרדות איי הכוסאומו

אולי באמת כולנו חולקים תת-מודע קולקטיבי. אולי יונג צדק. מעניין מה היה חושב לו היה נקלע לכאן, במבטא כבד, חליפה מהודרת וגינונים אירופיים שאינם במקומם. שוויצרי בלבנט. מעניין מה היה חושב על הצל. הארכיטיפ שכולנו חולקים, החלק האפל באישיות שלנו, זה שאנחנו בוחרים שלא להיות מודעים אליו, שדים ומפלצות. וגם ראפר כושל.

אז אחרי תאונת דרכים, תקלות אינסופיות ברכב, מחלות שונות ומשונות כולל אבעבועות רוח שהסתבכו בפעוטה שחוסנה, נשיכת עכביש, אשפוז (שבו כבר דובר), התקפי אסתמה מסכני חיים, תסמינים רפואיים מבעיתים שהתבררו כלא-כלום (בינתיים), שבועיים בלי מים זורמים, מלאי פועלים חסרי אונים, שקודם שוברים ואז שואלים שאלות, תקופה שלנצח תיזכר כ"הישרדות איי הכוסאומו", הגיעה גולת הכותרת: היום בו זכיתי בבעל עם רגל שבורה לרסיסים.

אחרי הצפה

המצב הנוכחי…

הבוקר ההוא הרי החל בהצפה במרתף. ארבעה חודשים לאחר מכן, מימדי הנזק מתחילים להתבהר. מעבר לכל הציוד, כל המשחקים והתחפושות של הילדים, כל ספרי הקריאה והלימוד שלי, כל המצעים, שמיכות הפוך והכריות לחורף, שנים של מסמכים וניירת, שהושמדו בהצפה וכעת נרקבים להם לאיטם במרתף המחניק, כשסוף סוף הגיעו אנשי הביטוח, מסתבר שהבית כולו ניצב על כרעי תרנגולת, משייט כמו גונדולה על חצי מטר של מים. מים, ועוד מים, ועוד מים, קרעי בטון רטוב, ועוד מים. מאז אני שולה משם מים וחומרי בניין, בור בלי תחתית. אין לדעת כמה זמן ייקח עד שהבית יעמוד על קרקע מוצקה שוב. לא מה העלויות, לא מה מסגרת הזמן. הולכים אל הלא נודע.

יוצאים מדעתנו

באסונות ובתאונות קטנות, אני כבר מורגלת. אלה הנעלמים, הלך תדע, שמדיר שינה מעיניי. אני דואגת. דואגת לבית הזה, שהוא הנכס הפיזי היחיד שצברתי, דואגת לילדים שלי, שעפים מעל ראשם טילים בשריקה, דואגת לחיילי ולחיילות צה"ל, שיושבים כמו ברווזים במטווח וממתינים להיכנס או-לא לרצועת עזה או-לא כדי לבצע מהלך אסטרטגי-או שלא. דואגת לבעלי שהשיקום שלו טרם הושלם, דואגת מהחטוף הבא שיתקשר למשטרה בגבורה וילחש "חטפו אותי", ומההתעלמות לה יזכה, דואגת ממנהרות, מתופת, מאמבולנסים ממולכדים, מבתי קפה שעולים בעשן על יושביהם, מפיגוע ירי מחריד כפי שידענו במלון פארק. דואגת איך ומה יהיה.

ובמקום להתאחד, אנחנו נושכים, טורפים, יוצאים מדעתנו. כאילו יד נעלמה שיסתה אותנו זה בזה, כמו העקרבים שמגלים שנלכדו במעגל ממנו אין הם יכולים לצאת, ומכרסמים את זנבם-שלהם עד שלא נותרת מהם אלא צבת בחול.

אז מה נעשה עם הכעס הזה, מה יהיה עם הקנאה? כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה, אלוהים, ממה?

אין לי פיתרון, הלוואי והיה לי, אבל דבר אחד נכון: שרי אריסון אולי מתקשרת עם חוצנים, אולי מושחתת, אולי תמהונית, אבל בדבר אחד היא צדקה: השלום מתחיל בתוכי. אם כל אחד מאיתנו ינסה להיות אך במעט טוב יותר ממה שהיה אתמול, לחייך לאנשים שהוא פוגש בבוקר, להקדים למכר הבא מולו שלום. לחייך יותר, לכעוס פחות, לצפות פחות ולקוות יותר. לעולם אל תבזבזו זמן רב יותר בלקוות מהזמן אותו אתם מקדישים להגשמת החלום. וגם אם כל הדרך מלאה במכשולים ותקלות, אל תוותרו. לוותר על מטרה בגלל מכשול, זה כמו לחתוך את שלושת הצמיגים הנותרים, לאחר שגילית תקר בצמיג אחד.

ואפיפית לסיום:

שקשוקה חצילים. ארוחה משביעה, ממלאת, פשוטה וזולה. מתאימה לזמנים האלה, כשלא תמיד מתחשק ארוחה בשרית או כבדה.

שקשוקה חצילים

בימים שכאלה.

קולפים חציל יפה (חמי היקר עליו השלום, אלי לוי ז"ל, לימד אותי תמיד לבחור חצילים קלי-משקל, מבריקים וארוכים. אלה כמעט נטולי גרעינים ומתוקים יותר מאחיהם השמנמנים), ופורסים אותו לרצועות. מחממים שמן חצי-עמוק במחבת קטנה ומטגנים את החציל. מניחים את הפרוסות על נייר סופג.

חצי מהן שומרים במקרר, בקופסה אטומה. תמיד נהדר בכריך או מעל סלטי ירקות.

מטגנים במחבת גדולה שלוש שיני שום, בזהירות שלא תישרפנה, ופלפל חריף אחד. אם יש ילדים-מוותרים. מוסיפים שש עגבנית בשלות מגוררות, ואת פרוסות החצילים השלמות ששמרנו. מעל שמים כף פפריקה מתוקה, כף כמון, מלח ופלפל. ביצה אחת מערבבים לתוך העיסה. יוצרים שש גומחות קטנות ברוטב בעזרת כפית, ושוברים מעל כל גומחה ביצה, בסך הכל שש ביצים. עכשיו מנמיכים את האש ומכסים את המחבת. מניחים לנוזלים להצטצמצם ולביצים להיקרש. בינתיים חותכים ירקות לסלט, מוציאים זיתים מקופסה, גבינות טובות, פורסים לחם. כשהשקשוקה סמיכה וכל החלבון שסביב הביצים נקרש (תוכן הביצה צריך להיות מבושל, אבל לא קשה), מכבים את האש ומגישים שתי ביצים לכל סועד, ומודים לאל, לגורל או ליקום על כך שיש לנו עם מי לחלוק את מזוננו וקורת גג מעל הראש, גם אם הבית שלכם צף כמו איים בזרם.

לפעמים סופות

 

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>