beta

לקצץ שוב את תקציב הביטחון! (או שלא)

תסתכלו על המלחמה הזו ותזכרו אותה טוב טוב. אפרת לוי מזמינה אתכם לנסות להזכר בה שוב כשתגיע העת להצביע שוב על תקציב הביטחון. או ששוב תהיה "השמיכה קצרה מידי"?

טייסת החדשה של צה"ל

טייסת החדשה של צה"ל

כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. קשה לי לכתוב. קשה מאד. קשה לנשום, קשה לאכול, כאילו עננה צהובה שורה מעל הכל. אבק עזתי. מוזר, כי כאשת איש-צבא, יש דברים שחייבים להיאמר. מישהו צריך לומר "אמרתי לך". היות ו"אמרתי לך" הוא תחביב עתיק יומין שלי, אמרתי לכם. כשדיברו על תקציב הביטחון, מיד נזעקו הברלדים, שאנחנו רוצים עוד כסף בשביל רבי הסרנים השמנים מהקריה. ובכן, רבי הסרנים השמנים מהקריה הם אלה שבזכותם הטובים לטיס חוזרים הביתה בשלום. אתם באמת רוצים מהנדסים בינוניים שסיימו ללמוד הנדסה בהתכתבות באוניברסיטת לטביה תוך כדי קורס ב"מרכז אומני הפיתוי", או שאתם רוצים בוגרת טכניון מבריקה, שיכולה להרוויח הון בשוק האזרחי, אבל נשארת בצבא? לוחמי צה"ל נכנסו לעזה על זלדות משנת 1971. כמה מכם היו מסיעים את ילדיהם ברכב שגילו מעל ליובל? לא בעזה, בכביש 6? כמה מכם היו עולים למונית שנהגה מחוסר השינה נוהג בה במשמרות כבר 17 ימים? בעוד מאסטר ספלינטר החולד-משעל שולח את צבי הנינג'ה שלו לחפור מנהרות שמובילות לבתי-תינוקות בקיבוץ, המהנדסים השמנים מהקריה, אחד מהם גם גיאולוג די רזה, אלוף משנה במיל' יוסי לנגוצקי, מפתחים שיטות לאיתור מנהרות. אחרים מחפשים דרכים יעילות ומדוייקות להשמידן.

נעליים צבאיות

עובדים על תוכנית להחלפתן בסנדלים

מי מממן את רבי הסרנים השמנים? אתם ואני. אני אפילו מכינה להם טוסט בבוקר. מי מממן את חאלד משעל? ובכן, ילדים: "זוהי גאווה גדולה עבור איראן (…) שטילי פאג'ר 5, המתוכננים ומיוצרים בתעשיות הצבאיות של הרפובליקה האסלאמית (איראן) נמצאים ברשות חמאס כאמצעי הגנה"  הטקסט הכנה הזה מתוך היומון "ג'ומהורי". הפרסית שלי חלודה, ולכן הטקסט הזה, כמו רבים אחרים, עברו תחת ידיו של רב-סרן שמן. צה"ל שינה, ובצדק, את תפיסת הלחימה שלו מאז 2006, אבל לא רק רבי סרנים שמנים סובלים מהקיצוץ. חיל האוויר שלנו, שנושא אחריו את זנב התואר המסורבל "הטוב ביותר בעולם" סגר השנה את טייסות הצפע. כן. גם רבי סרנים חתיכים בוכים בלילה. כלי הטיס שנשארו בשירות מנפקים את הסרטים שרצים ללא-הרף על מסך הטלויזיה שלנו בימי צוק איתן, בהם "רות הישר, מזהה מטרה, ירי חלון ימני", ואז סמן ננעל על מטרה. יותר מדי סרטי אקשן ומשחקי מחשב הרגילו אותנו לכך שמישהו במרכז שליטה מצביע במחשב על מטרה והמטוס פוגע באותה מטרה. נסו להגיע לאותו המקום לפי גוגל מפות ולפי הוייז שלכם. לא לאותו הבית. לאותה השכונה. אי ההתאמות בין מפות שונות הצריך הרבה מהנדסים שמנים שישמשו כמורי נבוכים. אבל לפעמים עודף הטכנולוגיה הזה בעוכרינו, כמו מירוץ חימוש בו המסיימת אחרונה היא המנצחת. מתחילת המבצע, בלטה יכולתנו להגן על אזרחינו בזכות ההשקעה האדירה ב"כיפת ברזל" (יברך האל את אמריקה. נחמד לתת קרדיט לעמיר פרץ. מי שפתח את פנקס ההמחאות היה הנשיא האמריקני) לצד יכולות המודיעין יוצאות הדופן שבזכותן לכל לוחם יש את המודיעין שהוא צריך. אנחנו מפציצים באופן כירורגי ופועלים בצורה ממוקדת ויעילה. אני תוהה איך הצד השני עושה את זה. המודיעין של החמאס מתבסס על תצפיות והודעות מבית לבית, הטילים העפים לעברנו הם צינורות ממחרטות במקרה הטוב, ולפעמים אפילו חלקי עמודי חשמל, והם מכוונים לפי אומדן גס של זווית וכיוון כללי, לריכוזי האוכלוסין שלנו. אנחנו מצטיירים כבריון השכונתי, בעוד אנו נלחמים להגן על חמישה מיליון אזרחים תחת ירי רקטות יומיומי. ויש את המשאב האנושי. חללים רבים גבתה המערכה הזו, אבל אחד מהם, יחיד ומיוחד, הותיר אחריו צל-קיום. הסרט הנפלא של מיכל קסטן-קידר "מחכה לו" (לצפייה), מבהיר בצורה אנושית וקטנה, דרך סיפורה של שכונה צבאית אחת, שמגש הכסף עליו ניתנת לנו מחדש הזכות להיות עם חופשי בארצנו היא הלוחמים ומשפחותיהם. משפחתו של סא"ל דולב קידר הי"ד, ושל לוחמים רבים אחרים, הקריבה הן מחיר יומיומי, בדמות ילדים שגדלים ללא נוכחות אב בחייהם, כזה שמגיע פעם בשבועיים במקרה הטוב, והן מחיר מוחלט, אובדנו של הלוחם האמיץ הזה, שעבורם היה אבא, בעל, "בובי". בובי נפל על קידוש השם. אבל מי שתישא את האובדן לאין-קץ הזה עד יומה האחרון היא מיכל. כי היא רגילה להיות לבד, אבל לא רגילה להיות בלעדיו, כדבריה. סיוון בר-אור, אלמנתו של צפריר הי"ד, עם ילדה בת שנה בידיה ובחודש השישי להריונה, מביטה אל תוך עתיד ריק אף יותר, הויכוחים המשועשעים האם לעצור בארבעה ילדים או להמשיך לילד החמישי, נראים קודרים כל כך אל מול המציאות. בנו של צפריר לעולם לא ישמע את צליל קולו של אביו. לעולם לא יריח אותו. הם נקטפו בדמי ימיהם, אבל השדה ממנו הם נקטפו יכאב את ריקנותו עד תום ימיו. כל אחד מהנופלים הותיר אחריו קרע כשנקטף. אמא, אחים, אב שדעתו נטרפת עליו מצער, חברים, חברות, ארוסה בוכיה. כולנו ענפים שונים של אותו הגזע. והעץ מבכה את גדיעתם של בניו. ההתלכדות סביב אנשי הצבא נוגעת ללב. תרומות המצרכים, התחתונים והגופיות, האוכל החם, תחנת הריענון המדהימה במושב מסלול. הצבא מחובק ואנחנו מודים, מודים, מודים לכם על כך. אבל כשיגיע מועד התקציב הבא, כשיגיע הזמן לממן נמרים במקום זלדות, מישהו יגיד "אבל השמיכה קצרה מדי". כשהשמיכה קצרה מדי אי אפשר לכסות את המשפחות האמיצות האלו. מישהו מדמיין את ה-USMC, חיל הנחתים האמריקני, ממתין לתחתונים מהאזרחים? נכנס לאפגניסטן במשוריינים ממלחמת העצמאות הישראלית? האמריקנים לא היו ממהרים להשבית את טייסות הצפע, ובוודאי לא היו מכניסים קצין בדרגת לוטננט קולונל, המקבילה לסא"ל שלנו, לשטח אוייב בג'יפ לא ממוגן. המשפחות היקרות האלו, בנו של אמוץ גרינברג שהספיד אותו בגבורה כזו, ילד ג'ינג'י שעול הבגרות הוטל על כתפיו הצרות, הילדים ובני הזוג שבעורף, הם משלמים את המחיר היומיומי של זכות הקיום שלנו. כל נשימה של אוויר חופשי, כל כוס קפה שנלגמה בנחת בבית קפה, כל שיר מטופש ביו-טיוב, כל סרט בקולנוע עם הילדים, כל צווחת גיל הבוקעת מפיו של ילד על נדנדת-שעושעים ברחבי הארץ הקטנה והקדושה הזו, נפדתה בדם של לוחם שהותיר אחריו קרע שלעולם לא יתאחה. כל טיל שנורה למטרתו עלה בלילות רבים מחוסרי שינה של עשרות תומכי לחימה. בדם יזע ודמעות. עלינו להיות מלאי תודה, הוקרה והערכה לאנשים הטובים האלה ולמשפחותיהם, לא להפוך אותם למטרה במערכון נלעג על צביעת עצים בסיד. "אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או כמצלתיים רועשים. אם תהיה לי מתת הנבואה ואדע כל הסודות ואשיג כל הדעת; ואם תהיה בי כל האמונה עד כדי להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס" (מתוך איגרת לקורינתים, י"ג , א'-ב') תודה על החיבוק, תודה על התמיכה, אם יש לקח שעלינו ללמוד מה"אמרתי לך" שלי, הריהו שיש לנו עם נפלא, שמלווה ברבבות חייל בודד בדרכו האחרונה, בתי עסק שפותחים את שעריהם לחיילים, המון אהבת חינם. נתינה מבלי לבקש דבר בתמורה. ארץ ישראל היפה. אם אין בנו אהבה, הרינו כאין וכאפס בואו נאהב זה את זה גם בימי שגרה, שהלוואי ויבואו בקרוב.

תן את הכבוד לצה"ל

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>