beta

פמיניזם = שיוויון? התשובה בגוף המאמר

האם פמיניסטיות באמת מאמינות בשיוויון או רק בקידום נשים? עמרי אימבר חלפין מנסה לפקוח את עיניהן וקורא ומבקש מהן "פמיניסטיות תרדו מהעץ"…

שיוויון

שיוויון הוא לא עניין סובייקטיבי

אני בחור שיוויוני. אני לא חושב שאני טוב מאחרים על שום בסיס של משהו שנולדתי איתו. לא בגלל צבע עורי, מוצאי, הגובה שלי או איבר המין שלי. שיוויוני. בנקודת המוצא שלי אני שווה לכולם. אני מיישם את התפיסה הזו כמיטב יכולתי גם בחיים האישיים שלי. אני מתרגל הורות שיוויונית בבית, עם חלוקת תפקידים שיוויונית במשפחה ומלמד את ילדי דרך התנהגות שגזע, צבע או מגדר אינם רלוונטיים לשום דבר מהותי.

מתוך האמירה הזו, יוצא שאני גם פמיניסט. פמיניזם לתפיסתי הוא הרצון לתפוס את המין הנשי כשווה למין הגברי. זה בהחלט נופל בהגדרה הרחבה של שיוויונות, כמקרה פרטי של הכלל הזה. לצערי, כשאני משוחח עם מישהו, או מישהי (לרוב מישהי ומנקודה זו ואילך אפנה לנשים מטעמי נוחות) שתופסת את עצמה כפמיניסטית, אני עושה את טעות האינדוקציה ומכליל מן הפרט אל הכלל. או במילים אחרות, אני יוצא מנקודת הנחה שהיא גם דוגלת בשיוויון. למרבה הצער, זה לא תמיד נכון.

דייג אוהב דגים?

מה שמעניין הוא שאם נשאל היום פמיניסטיות האם הן מאמינות בשיוויון כולן ימהרו לנפנף בדגל הזה, למרות שלא כולן אכן מיישמות. ואין המקרה רק באוכלוסיה הכללית אלא גם באוניברסיטאות ובתנועות האקטיביסטיות. נשים אינטיליגנטיות, מסורות, שעשו כברת דרך, נופלות אל המלכודת המיזוגנית-מיזאנרית הזו בלי בכלל למצמץ. מתי? כשזה מגיע לשיחה על זכויות הגבר במשפחה.

בעת האחרונה התחילו להשמע קריאות של גברים המעוניינים לייצר שינוי חברתי משמעותי בתפיסת האב במשפחה. אנשי תקשורת, בלוגרים, אנשי עסקים ואבות מן השורה, דורשים כולם את האפשרות להיות אבות. אך מכשולים רבים בדרך. המדובר שבהם הוא שוק העבודה, אך הוא לא היחיד ולא המסובך ביותר. המכשול הבעייתי ביותר בעיני עבור גברים השואפים להיות מעורבים במשפחתם הוא דווקא, באופן מפתיע עד כדי תדהמה, הנשים. כן, אותן נשים בדיוק שלפני 100 שנה דפקו על דלתות עולם התעסוקה, שנכניס גם אותן, כי מגיע להן (תכל'ס מגיע), עומדות היום הן מהצד השני של הדלת הנעולה. עם המפתח ביד.

מנטרות שגורות

וכמו הגברים לפני 100 שנה, הבעיה אינה בחשיבה של אותן פמיניסטיות (אלו שאינן מיישמות שיוויון). כמו כולנו, נשים וגברים כאחד, אנחנו נוטים להמשיך להתיחחס פארדיגמות קודמות שלמדנו כאל אמיתות (גם אם למדנו אותן בגיל 16), בלא שתמיד ניתן את הדעת על ההתקדמות שעשינו מאז. על כן, הבעיה היא דווקא בחוסר החשיבה. הבעיה היא בדקלום סיסמאות וקלישאות טחונות וחוסר הנכונות לפתוח את העיניים ולראות עד כמה גזענית היא הקלישאה, עד כמה סארקסטי הוא הסטטוס קוו. בעודן יושבות במגדל השן של הנאורות השיוויונית, עיניהן נתונות בתוך הקליידוסקופים שדורות של נשים לוחמניות (שלחמו בצדק) הרכיבו להן כמשקפיים. מדקלמות בלי משים מנטרות שגורות המורכבות מילה במילה מאותם התירוצים שגברים שוביניסטים השמיעו לכן, דור אחר דור. ועיניהן עצומות.

אז כן, זה היה חריף, אבל אני מקווה שזו הייתה קריאת השכמה. ולמרות שהדברים ברורים כשמש בעיני, רק כדי בכל זאת להוכיח שאיני מיליטנט מתלהם שכל מטרתו היא להוציא אתכן משלוותכן, הרשו לי לעשות עבורכם הקבלה מהירה של הסיסמאות שמשמשות אתכן היום, אל מול אותן סיסמאות בדיוק שהאכילו אתכן הגברים הפאטריארכליים לפני פחות ממאה שנה. לפניכן.

"אבא שרוצה להגיע הביתה בשעה סבירה יכול. אם הוא לא, הוא כנראה לא רוצה"

אמירה מקבילה: "למה צריך אפליה מתקנת? אישה שרוצה למצוא עבודה כפרופסורית באקדמיה/שרה בממשלה/… יכולה בהחלט, מה מונע מבעדה?"

המציאות היא שהחברה מונעת מבעדנו לחזור הביתה בשעה סבירה. לחשוב שגבר או שכל הגברים יכולים לחזור הביתה בשעה סבירה זו פיקציה. פמיניסטיות ששואלות אותי למה צריך לעזור לגברים לחזור הביתה בשעה סבירה, אני שואל בחזרה "למה צריך להשוות את שכר הנשים ולעזור להן להרוויח 30% יותר? שילכו ויבקשו העלאה כל אחת בנפרד" (ברור, אגב שאני לא מאמין בכך.).

(על גרושים) "איפה הם היו עד עכשיו שפתאום הם נזכרים שהם רוצים להיות עם הילדים?"

מאושרת משואב אבק

מאושרת לפחות כאילו הייתה הגבר עם שעות נוספות

אמירה מקבילה: "פתאום ה'מיידעל'ה נזכרה שהיא רוצה קריירה? לא נורא, תן לה יום או יומיים, כבר יעבור לה…"

האמת החברתית היא זו; גבר לפני גירושין הוא חלק מגוף, מארגון, שנקרא משפחה. במשפחה המסורתית התפקיד של הגבר הוא "סמנכ"ל הכנסת כספים" בעוד התפקיד של האמא הוא "סמנכ"ל משפחה וחינוך". בתפקיד שלו הוא אחראי על אחד משני התחומים הכי חשובים בארגון שלו – לכלכל את הארגון. בלי התפקיד הזה למשפחה אין זכות קיום. ביום בו הוא מתגרש, הוא פותח עסק עצמאי. כבר אין לו "מנכ"ל משותף" שעליו הוא יכול לסמוך בלב שלם שיעניק לילדיו את הטיפול המתאים. הוא מרגיש שעד עכשיו הוא עשה את העבודה שלו בארגון וכעת, כל העבודה היא שלו, חצי מהזמן.

אם לא די בכך, ביום בו גבר מתגרש שוק העבודה מתחיל להכיר בהיותו אב. סוף סוף הוא יכול לממש את זכותו לאבהות ממקום שלא נמצא בקונפליקט עם תפקידו המסורתי. וכן, אני מצפה ממישהי שמכנה את עצמה פמיניסטית להבין את המשקל העצום המגיע עם תפקידי מין מסורתיים וציפיות חברתיות.

יתרה מכך, אפילו אם באמת רק עכשיו הוא התעורר, זו עדיין זכותו המלאה להתבגר באיחור. מעצבן ומסריח, אבל זכותו. עדיין לא קבענו חוקים להוצאת רישיון הורות כך שניתן לכן לשלול אותו על חוסר התאמה לפי הקריטריונים שלכן.

"הגברים פועלים מתוך שנאת נשים"

אמירה מקבילה: "פמיניסטיות רוצות שיוויון? שטויות, הן סתם שונאות גברים" (יכולתי ללכת גם על "לא קיבלו בלילה" אותו עקרון).

האמת היא שאף אדם הנאבק על זכויותיו (במטרה אמיתית לזכות בהן), גבר או אישה,  לא עושה זאת מתוך רצון להרע למישהו אחר אלא מתוך שאיפה לשפר את מעמדו. לאלו העושים זאת מתוך רצון להרע למישהו אחר לא קוראים אקטיביסטיים. קוראים להם מיליטנטים. ויש כאלו בשני צידי המתרס.

"נוח להם במשרד, הם לא רוצים לחזור הביתה"

אמירה מקבילה: "נשים מאושרות במטבח"

כשנשים בשנות החמישים בארה"ב התחילו לחוש דיכאון גורף (אחרי שהיו כוח העבודה המרכזי בארה"ב בשנות ה40 והגברים חשבו לאחסן אותן בחזרה בבתים כשחזרו מהמלחמה), היו קונים להן מכשיר חדש למטבח. לימדו אותם שהמטבח הוא הממלכה שלהן. כשגברים אומרים שהם היו רוצים להיות יותר בבית, אנחנו פשוט סותמים להם את הפה ולא מאמינים להם.

ממלכת המטבח

 

 

(על גברים שנלחמים על משמורת) "הם לא מתחשבים בטובת הילד"

אמירה מקבילה: "זה לא לטובת העסק להעסיק נשים"

המחשבה על כך שהאינדיווידואל צריך לוותר על זכויותיו לטובת מטרה גדולה יותר היא האמא של כל הדיכויים. אבל דווקא בנקודה הזו ההקבלה פחות טובה, שכן הילד הוא אינדיווידואל גם כן. יחד עם זאת, "טובת הילד" הוא הטיעון המרגיז ביותר ששמעתי מעודי, ולא כי אני לא חושב שזה חשוב. הוא הטיעון המרגיז ביותר כי ההנחה של המשתמשים בו היא ש"טובת הילד" היא בהכרח עם אמא (יש לנו אפילו סעיף כזה בחוק). יש לי הרגשה שאם המצב היה הפוך היינו שומעים את הצירוף "טובת הילד" מהרבה פחות נשים ומהרבה יותר גברים. טובת הילד היא תלויית מקרה, תלויית אינדיווידואל, ואינה בשום אופן ניתנת לקביעה מראש ככלל.

יתרה מכך, טובת הילד היא לא פאקטור שאפשר באופן מציאותי להתחשב בו בדיונים כאלו. היא לא פאקטור מאחר ואף אחד לא יוותר על ילדיו מרצון. אף אחד לעולם לא יתפוס את החיים של ילדיו, בלעדיו, כטובים יותר וכהיקש לוגי מיידי, זה יהיה בלתי אפשרי לבקש מאדם (שוב, גבר או אישה), לוותר על ילדיו לטובתם. לכן, אנחנו כחברה לא יכולים לדרוש מאבא או מאמא שיוותרו על הילדים שלהם כי אנחנו חושבים שזה לטובתם. זה פשוט לא יעבוד. ובינינו, זה גם לא נכון. לפחות לא כאשר מדובר באנשים נורמטיביים.

פמיניסטיות תרדו מהעץ

רדו מהעץחשוב לי לציין כי בכותבי מאמר זה, מלוות אותי בליבי נשים רבות הנושאות את הדגל הפמיניסטי. נשים שאני מחשיב כחברות קרובות, נשות מקצוע שאני מעריך ואפילו כאלו המתנגדות לי שהביעו את דעתן באופן בו יכול הייתי להקשיב לו. כל אחד מהביטויים הנ"ל הושמע בידי אחת מהמתוארות מעלה בסביבתי המיידית. לכן, דווקא משום שאני מוקיר את הנשים הללו, קשה היה לי כל כך לקבל. דווקא משום שאני יודע, שאין מדובר בחשיבה שמרנית, אלא בנשים משכמן ומעלה שרוח השיוויון האמיתית נושבת בהן, חשוב היה לי לפנות אליכן.

עד כה, הבעתי במקומות שונים את השאיפה שלי מארגוני הגברים ליישר קו עם התנועות הפמיניסטיות. לדרוש שיוויון גם כשזה לא מתאים למטרות המיידיות שלנו ולייצר קו אחיד כאינדיווידואלים אל מול מערכות הממשל, המשפט והרבנות. ביחד. היום, אני מבקש זאת מכן. אין לנו עתיד כהורים, כבני זוג, או כמשפחות בישראל אם לא נפסיק לריב אחד עם השני ולשאוף לשיוויון מוחלט. לצד הגברי יש הרבה לאן לשאוף. אנחנו פגועים, ותוקפניים ונמצאים בעיצומו של קרב שמוציא מאיתנו לפעמים גם צדדים רעים. אנחנו עובדים על זה. אבל לצד הנשי של המפה אסור להסיר את האחריות מעצמו ולהסתכל במראה, עד שהפמיניזם שלכן לא יגיע מתוך רצון בשיוויון ולא רצון בקידום עצמי, גם אתן גוזרות עלינו לחיות באי-שיוויון מתמיד שלא יגמר לעולם.

אינדיווידואלים

מאוד קל להסחף מכאן לדיון על חוק חזקת הגיל הרך הרגיל, ובו שוב נקשיב למים זורמים הלאה בעודנו מתווכחים מי יוותר קודם. מאוד קל להסחף מכאן לדיונים על שליטה נשית או גברית בשוק העבודה או המשפחה. זה קל. ומיותר. אנחנו איננו שני מחנות יותר. הבדלי המגדר בחזיתות השונות נמחקו לחלוטין. גברים אינם טובים יותר מנשים בשוק העבודה, הפוליטיקה או בכל מקום אחר. נשים אינן טובות יותר מגברים בתחום המשפחה, החינוך או בכל מקום אחר. אין יותר שום היגיון בחלוקה מגדרית וכל יום אותו אנחנו מבזבזים על הגדרה עצמית מגדרית (פמיניזם אינקלודד), הוא יום נוסף בו אנחנו לא מחנכים את ילדינו לשיוויון.

אני יותר ממזמין אתכם לייצר דיון בעניין בתגובות. מבטיח לענות.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>